אני קם בבוקר,
והשמש זורחת על כל העולם,
חוץ מעליי,
רק עליי יש צל,
אני מפחד להיות לבד,
ואני לבד מאז שעזבת אותי,
אבל יש דבר אחד שממלא את חיי באושר,
אני עוצם את עיניי,
מסלק את המחשבה שבה אני יורה לעצמי בראש,
ומקבל בחמימות את המחשבה הבאה,
אני ניזכר:.....
אני ניזכר בשער שלך כשעליי השלכת הזהובים תלוים בו,
אני ניזכר בעיניך התכחולות שהיה אפשר ליטבוע בהם,
אני ניזכר בחיוכך המתוק שתמיד המיס אותי,
אני ניזכר בידיך האוהבות על גופי,
אני ניזכר... ולא רוצה ליזכות עוד,
יש בי כל כך הרבה עצב,
מישהוא יכול לישמוע?,
בכל פעם שאני עוצם את עיניי אני רואה כתובת על קיר לבנים
אדומות,
ועל הקיר כתוב בגדול,
בצבע כסוף,
"נסה לישכוח אותנו",
המישפט האחרון שאמרת לי,
דמעות,
מלוות בכינורות,
מישהו יכול ליראות?,
יש לי פה בעיה,
ואז אני יושב וחושב,
מה עכשיו?,
מה הייה עכשיו?
מה אני יעשה?,
אייך זה יכול להרגיש כל כך רע?,
מהרגע הזה,
הכל מיתפורר,
הופך לאבק,
מרוב יושן,
וזמן,
אימפריה שלמה של חושים,
תחזיק מעמד,
רק עוד קצת,
אל תהייה מפוחד,
לא תוכל לשנות את העבר שלך,
אבל חיוכך כבר לא זוהר,
ולא מאיר את חיי,
אני לוקח את מה שאני צריך,
ועדיין דמעות ללא הפסק,
צא החוצה,
צא מחיי,
אני רוצה בזאת,
אבל אני לא נותן לעצמי לישכוח,
וכך אני עובר מעצב לשמיחה,
משימחה לעצב,
והכל מיתפורר....