ב-1986 הייתי שחקן כדורגל.
הייתי בן 15, ושיחקתי כדורגל בהפועל חיפה, נערים ב'.
ישנם יתרונות רבים בלהיות שחקן כדורגל - הנאה, כסף, סיפוק,
טובות הנאה, מעריצות, מעריצות שמעניקות טובות הנאה, מעריצות
שמעניקות טובות הנאה שגורמות סיפוק... וזו רק רשימה חלקית.
גם שחקני כדורגל בני 15 נהנים מהיתרונות האלה. בקטן, אבל
נהנים.
לכסף היה אחראי סבא שלי, שנתן לי דמי כיס קבועים מדי שבוע פלוס
בונוסים על הבקעת שערים.
לסיפוק היתה אחראית רגל ימין, אימת כל ההגנות במחוז צפון.
היום, בגיל 30, אני מוצא סיפוק בדברים רבים. חיוך של בן-אדם,
למשל, או הזריחה, או האנחה הקטנה שדניאלה משמיעה רגע לפני שהיא
גומרת.
בגיל 15 הסיפוק נבע בעיקר מהשערים (הרבים) שכבשתי, וגם
מהציונים הגבוהים בבית הספר.
על טובות ההנאה היו אחראים שי ועקנין, שנתן לי להעתיק במבחנים,
ועופר הלד שבכל הפסקת עשר הלך למכולת של אברם וקנה בשבילי
סנדוויץ' עם נקניק (ולא סתם סנדוויץ' אלא הסנדוויץ' הכי טוב
צפונית לחדרה). בימי ראשון הוא קנה גם עיתון 'חדשות', וביחד
נהגנו לעבור על מדור הספורט. עופר אהב לחבר כותרות עתידיות,
שכללו את השם שלי בשלל הקשרים מחמיאים והריצו לאליפות את הפועל
חיפה (שבאותם ימים היתה קבוצת תחתית).
אגף המעריצות התחלק לשניים. בחלק הגלוי התמקמה בתחילת השנה
הילה זידנר, עד שבפורים היא הוחלפה ביערה וקסמן (כתוצאה מתקרית
שעד היום קשה לי לדבר עליה). החלק הסמוי כלל את שאר הבנות
בשכבה, כך לפחות חשבתי באותם ימים.
למרות שכדורגלנים נוהגים לשכב עם המעריצות, לא קיימתי יחסי מין
עם הילה, וגם לא עם יערה. הילה דווקא רצתה, מאד רצתה, אבל בנצי
המאמן טען שסקס פוגם באיכות המשחק. "כשהזין עומד, הרגל לא
מאופסת", הוא שב והתריע מדי יום שישי, באימון המסכם לפני המשחק
בשבת.
יערה אמרה לי שהיא פמיניסטית, ולכן מסכימה רק להתנשק. הקונספט
התאים לי, אבל הסתקרנתי. "מה זה פמיניסטית", שאלתי את אבא שלי
בזמן שצפינו ב'מבט ספורט'.
"אממ....אה... זה... אממ...", הוא גימגם. בעיטת בננה מרהיבה של
מלמיליאן חילצה את אבא שלי מהמבוכה. "תלמד", הוא אמר לי, "ככה
עוקפים חומה".
לחברים שלי סיפרתי ששכבתי עם קירסטן, מתנדבת דנית מקיבוץ כברי.
בכל זאת, כדורגלן צריך לשמור על מוניטין, גם בגיל 15.

החיים היו יפים, העתיד - ורוד.
סנדוויצ'ים עם נקניק, נשיקות עם יערה (אבל לא מייד אחרי
הסנדוויץ'. הריח, אתם יודעים), כדורגל, עוד נשיקות עם יערה
(אבל לא מיד אחרי האימון. כן, הריח), ועוד כדורגל, וסיפורים על
קירסטן, ועוד כדורגל.
ביום העצמאות יערה רמזה לי שבקרוב "נעשה אהבה".
"את כבר לא פמיניסטית?" שאלתי. היא ענתה לי בנשיקה, ואחר-כך
הוסיפה תיאורים מפורטים על מעשה האהבה שיבוא עלינו לטובה. היא
חשבה על הכל: הזמן, המקום, מוזיקת הרקע, העיצוב הרומנטי,
התאורה המתוחכמת, המשחק המוקדם, האירוע עצמו וכמובן -
ההפי-אנד.
עונת הכדורגל עמדה להסתיים, ובפגרה אפשר לקיים יחסי-מין כמה
שרוצים (ועם התיאורים המשובחים של יערה רוצים. מאד רוצים).

במישור הלאומי בכירי מערכת הבנקאות נאלצו לפרוש מתפקידם עקב
"פגיעה בציבור הרחב, הפרות חוק וליקויי ניהול תקין" שהובילו
לקריסת הבורסה, יהודה ברקן שיגע (שוב) את המדינה בסרט מתיחות
חדש (עם דנוטה!), בתי הקולנוע בחיפה החלו להקרין סרטים ביום
שישי בערב (הפגנות מחאה המוניות של הציבור הדתי זעקו: "לא יעלה
על הדעת!"), מוטי גלעדי ושרי צוריאל ייצגו את ישראל
באירוויזיון עם השיר "יבוא יום" (בקדם-אירוויזיון גנבה את
ההצגה זמרת צעירה ומבטיחה שחשפה את הכתף והתפתלה בחושניות.
קראו לה ריטה).
עונת הכדורגל הסתיימה. קבוצת הבוגרים נשרה לליגה השניה. אנחנו,
הנערים, זכינו באליפות המחוז (במסיבת הסיום בנצי טפח לי על
השכם, וצפה לי עתיד מזהיר: "אתה תשחק אותה בגדול.")
שנת הלימודים הסתיימה אף היא (המורה חיבקה את כתפי, והחמיאה לי
על הציונים הגבוהים: "מתקיים אצלך שילוב מלבב של גוף בריא ומוח
פורה. עלה והצלח!")
המונדיאל התחיל.
נבחרת דנמרק, בתצוגה בלתי נשכחת, מחצה את אורוגוואי 1:6.
המתנדבת הדנית שלי, סיפרתי לחבריי בעיניים נוצצות, חגגה אתי כל
הלילה. שבוע מאוחר יותר דנמרק ניצחה גם את גרמניה, ניצחון
שהעלה את היחסים שלי עם קירסטן לפסגות חדשות, והוסיף ברק למבטי
ההערצה של החברים.

"מי סיפר לך?" ניסיתי להרוויח זמן.
"אתה מתחמק", יערה לא ויתרה.
"לא שכבתי עם אף דנית", התגוננתי.
"אתה משקר", תקפה יערה, "אני יודעת שאתה משקר".
"אני אומר לך שהמצאתי הכל", התוודיתי.
"לי זה נשמע כמו סיפור אמיתי", התעקשה.
"יש לי דמיון מפותח", ספק התנצלתי ספק התגאיתי.
"תיהנה עם הדנית שלך", היו המלים האחרונות ששמעתי אי-פעם
מיערה.

לא נורא, התנחמתי במהלך הקיץ החם והארוך. אני כדורגלן, הזכרתי
לעצמי, יבואו מעריצות אחרות. בינתיים התאמנתי על בעיטות בננה,
הלכתי הרבה לים, ושיחקתי שעות רבות במחשב החדש והמשוכלל שלי,
הקומודור 64.
הקיץ נגמר, עונת כדורגל חדשה החלה.
גדי ואלון, תאומים בלונדינים גבוהים מקרית ביאליק, הצטרפו
לקבוצה.
קצת אחרי ראש השנה גדי החליף אותי בהרכב. ביום כיפור ניסיתי
להבין מה קרה, ואפילו צמתי. אם לא יעזור בטח לא יזיק, חשבתי.
בסוכות ראיתי את בנצי המאמן מתמזמז עם אמא של גדי ואלון במרכז
המסחרי, והבנתי. אני חייב לספר לבעלה, תכננתי נקמה, אך למרבה
הצער התברר שהיא גרושה.
תעלומה נוספת נפתרה כשראיתי את יערה מתמזמזת עם עופר הלד. הוא
זה שגילה ליערה על הסיפור שלי עם הדנית, והיה במקום הנכון כדי
לנחם אותה.
"הרצחת וגם ירשת?" נזפתי בו.
"השומר אחי אנוכי?" ענה וחזר להתנשק עם יערה.
נאלצתי לקנות בעצמי את הסנדוויצ'ים אצל אברם, שהתגלה כבעל
נטייה לרמות בעודף.
"תעשה שוב את החשבון", הוא צעק.
"חסר פה שקל", התעקשתי.
"אני אומר לך שחסר פה שקל", חזרתי לנוכח התעלמותו.
"יש לי אח שוטר", אילתרתי, "אתה רוצה שאני אקרא לו?"
"קח, בכיין", אברם זרק עליי מטבע, "קח את השקל שלך ותעוף לי
מהעיניים".

הלכו הסנדוויצ'ים, יערה כבר מזמן אצל עופר הלד, חולצת ההרכב
עברה לגדי. נשארו רק הציונים הגבוהים (ותודה לשי ועקנין שהפגין
נאמנות).
החיים הפכו אפרוריים, העתיד - מעורפל.

יוני 2002.

אני יושב ליד המחשב. דניאלה מתמתחת במיטה.
"התעוררת מזמן, מתוקי?" היא שואלת במבטא המצחיק שלה.
"כן", אני עונה, וממהר להקליד עוד כמה שורות לפני שהיא תצא
מהמיטה, יפה ועירומה, תיעמד מאחוריי ותלטף אותי ברכות.

אברם מהמכולת פתח מינימרקט, שהתרחב לסופרמרקט, שצמח לרשת של
היפרמרקטים. בשנה שעברה הוא נעצר ע"י מס הכנסה בחשד להעלמות מס
בהיקפים גדולים במיוחד.
הספר הראשון של יערה יצא לאור לפני שנתיים, והפך לרב-מכר,
בעיקר בקרב בחורות-שנמאס-להן-מסיפורים-של-גברים. בקרוב יעלה
למסכים סרט הביכורים שלה. הלשונות הרעות טענו שהיא שכבה עם
העורך הראשי של 'כתר', אבל יערה לא התרגשה. "אני אומרת לך",
אמרה בחיוך מפתה בשיא הפריים-טיים למגיש תוכנית האירוח, "הבעיה
בארץ היא שלא יודעים לפרגן פה".
עופר הלד עבד במדור הספורט ב'מעריב', הסתכסך עם דנקנר, ופוטר.
שי ועקנין הוא אחד מעורכי הדין המצליחים בארץ. כבר בגיל צעיר
הוא רשם לזכותו הישגים נאים, ובברנג'ה המשפטית צופים לו קריירה
מרשימה.
בנצי הספיק להתחתן עם אמא של גדי ואלון, לתפוס אותה על-חם
במיטה עם שופט כדורגל, לסלוח לה (אבל לא לשופט), לתפוס אותה
שוב על-חם עם איזה ג'ינג'י צעיר, להתגרש ממנה, ולהתחתן עם
שירלי ברנר.
גדי ואלון הם שחקני כדורגל. אם אתם חובבי כדורגל מושבעים
במיוחד, אולי קראתם עליהם בעיתון, בדווחים הקצרצרים על משחקי
הליגה השלישית.
הפועל חיפה עלתה לליגה הראשונה, זכתה באליפות כעבור מספר שנים,
והשנה שוב נשרה לליגה השניה.
אבא שלי עדיין לא יודע מה זה פמיניסטית.
בקוריאה ויפן התחיל עוד מונדיאל.

"מתי מתחיל המשחק?" דניאלה נעמדת מאחוריי ומתחילה ללטף אותי.
"עוד שעה".
"אז יש לנו זמן", היא קובעת, ומובילה אותי אחריה חזרה למיטה.
ארבעים וחמש דקות של יצרים ואהבה מסתיימות באנחה הקטנה של
דניאלה.
אני נצמד אליה לחיבוק של אחרי. הגוף שלה לוהט, היא מזיעה,
שילוב של האקלים הישראלי אליו עדיין לא התרגלה ושל המאמץ האדיר
שהשקיעה.
הטלפון מצלצל. על הקו, כמו בכל שבת בצהריים, אמא שלה. דניאלה
מפטפטת אתה בדנית עולצת, ואני מביט בה, מרוצה. לפני שנתיים
פגשתי את האלה הדנית הזו בפאריז, ומה אני אגיד לכם, לפעמים
החוצפה הישראלית משתלמת.
אני יוצא מהמיטה, מתקלח, ומדליק את הטלוויזיה.
"דנמרק ודאי תרצה לשחזר את הניצחון הסנסציוני ההוא מלפני 16
שנים", בוקע קולו של אבי מלר מהמקלט. דניאלה מצטרפת אליי,
רעננה ורטובה אחרי מקלחת, גופיה לבנה, תחתונים אדומים, וחיוך
של גביע עולמי.
שעתיים מתוחות מסתיימות בצווחות שמחה של שנינו. דנמרק 2,
אורוגוואי 1.
"צריכים לחגוג", דניאלה מסיימת את הטובורג שלה, ונצמדת אליי
לנשיקה משכרת.
"אני צריך לגמור את הסיפור, תני לי שתי דקות", אני מבקש.
"אוקיי", היא שולחת אותי למחשב עם נשיקה נוספת וטפיחה על
הישבן.
אני פותח את הקובץ,  חושב קצת, ומחליט לסגור את המחשב.
אלה דנית שמחכה לי במיטה, מעט שיכורה והרבה מאושרת - יכול
להיות סוף טוב יותר לסיפור?