סוקרטס היה בחור נחמד, מן הטיפוסים שמחייכים לאנשים ועוזרים
להם כל אימת שמבקשים מהם עזרה, לעתים אף כאשר לא מבקשים מהם
מאום.
ההיסטוריה הפילוסופית תזכור את סוקרטס כאיש חכם, אבל יותר
משהוא היה חכם הוא היה כריזמטי: עובדה, אנשים הלכו אחריו
ותורתו נשמרה עד עצם היום הזה. האם ניתן היה להעלות על הדעת
שדברים ישרדו אלפי שנים אילו הוגם היה איש אפרורי וחסר כושר
מנהיגות?
סוקרטס ראה בכל דבר הזדמנות לתיקון המציאות וליכולת השבחת האני
האישי שלו: אין כל צל של ספק שבמהלך חייו נגזר עליו להתמודד לא
אחת עם אכזריות, רוע וציניות של בני דורו. כמי שחי בקהיליה
מסחרית מפותחת בה כל אדם ידע למקסם רווחיו בצורה הטובה ביותר
שהחוק הרשה לו (אותו חוק ששלח את סוקרטס לגרדום בסופו של דבר)
בוודאי למד סוקרטס דברים רבים שרק מי שנכון להתמודד עם המציאות
לומד אותם.
כל מגע עם בני דורו הקשיח אותו ולימד אותו להיות פחות נחמד
ויותר ביקורתי. להשתנות הזו של תכונות האופי אפשר לקרוא בצמד
המילים הפשוטות: "לימוד עצמי". האיש הפך לגאון ההתנסויות וכל
התנסות פיתחה את תורתו צעד אחד נוסף עד שדבריו הפכו למשנה
סדורה שכל השומע אותם יכול לחוש בהם את טביעת אצבעותיו.
זהו סוקרטס, האיש שידע לקבל מצבים קשים ולומר לעצמו כל פעם
מחדש: היום למדתי משהו שלא ידעתי, היום החכמתי, אני עדיין לא
יודע הכל.
ואכן, זו הרגשה נפלאה לדעת שאינך יודע הכל. זו הרגשה שיש בה
ענווה מצד אחד ואופטימיות גדולה מן הצד השני. כל יום שעובר
גורם לך להיות שקול יותר, מדוד יותר, חכם יותר ומשלים עם מר
גורלך. אין כל ספק שסוקרטס היה מן האנשים שהשלימו עם מר גורלם,
שאחרת לא ניתן להבין את התנהגותו עת עמד על סף הגרדום.
לאחר שאתונה שפטה את האזרח המפורסם ביותר שלה באותה עת למיתה,
יכול היה סוקרטס "לשבור את הכלים" ולהסתלק מאתונה. יש להניח
שמדינות אחרות היו מקבלות אותו בזרועות פתוחות שהרי סוקרטס היה
איש משכיל שידע קרוא וכתוב ושכמותו לא היו רבים באותה עת.
מה עבר במוחו של סוקרטס הזקן עת ידע שהוא עומד לסיים את אמירת
דבריו, כאשר ידע שלשונו לא תטיף עוד מוסר לתושבי עירו
המושחתים. האם לא חשב הוא לברוח?
אולי הוא חשב, אבל כלפי חוץ הוא הוסיף לדבוק בעמדתו שאסור לו
לברוח ממעצרו ולסכל את הכוונה להוציא אותו להורג. סוקרטס ידע
לנמק את סירובו זה בתירוצים מתירוצים שונים: חובת הציות לחוק
הוא קרא לזה. סוקרטס כיבד את החוק שעמד להפריד בינו לבין ראשו
מן הטעם הפשוט שראה בחוק מושג נעלה אף מבני האדם שאותם הוא
אמור לשרת. סוקרטס חשב לעצמו שאם יברח ממעצרו יהפוך את החוק
ללעג ולקלס ואיש לא יאבה מעתה לציית לחוק. כה חשוב היה לו
המושג המופשט שנקרא חוק, עד שהיה מוכן לוותר על ראשו ובתנאי
שהחוק לא יאבד כהוא זה מתקפותו.
אולי סוקרטס אהב את החוק יותר מאשר אהב הוא את חייו, אבל אולי
חשב לעצמו שלא יהיה זה נורא כל כך לעלות לגרדום. בסך הכל, זו
היתה לו הפעם הראשונה בחייו לעלות לגרדום וסוקרטס בוודאי היה
סקרן לדעת איך ההרגשה להפרד מן הראש. זו התנסות שמעולם לא עברה
עליו וככל תיאורטיקן סקרן רצה בוודאי סוקרטס לדעת מה המשמעות
האמיתית והמוחשית של איבוד ראש.