היא הגורו שלי, לא מזמן הבנתי, בזמן שחשבתי על איך שאני מאבד
את עצמי במוזיקה שלה, כמה שאני הייתי רוצה לעשות מוזיקה כזאת.
לא שמעתי כלום, חוץ מהרעש של המקל כשהוא חותך את האוויר בדרך
לעוד מכה קסומה, והמכות הקסומות שלה מהדהדות בראשי, יוצרות
מנגינה נהדרת, קסומה גם היא. לא ראיתי כלום, חוץ מהגב שלה בזמן
שהיא מוציאה את כל התסכול שלה בנגינה. היא מנגנת כל כך יפה.
מלאכית קטנה, מוזיקה של מלאכים, כל כך חזקה ועם זאת כל כך
עדינה, כל כך מתוקה. אחר כך היא נתנה לי חיבוק, היא הייתה
נבוכה בהתחלה, חיבקתי אותה, אמרתי לה שהיא מדהימה, היא התנשפה
ואני הרגשתי שונה אחרי ששמעתי את המנגינה שלה, הרגשתי שמשהו בי
השתנה.

היא גורמת לי להרגיש שאני יכול לעשות את הבלתי אפשרי, היא משרה
מן תחושה של ..., וואו.

אתמול סיפרתי לה את זה, בהתחלה היססתי, אבל אז הבנתי שאין ממה
לחשוש, וסיפרתי לה. היא חייכה חיוך מקסים, מתוק, אופייני.
העיניים שלה משגעות אותי, עמוקות כל כך, שקטות כל כך, חודרות
ברכות מדהימה. ישבנו ודיברנו, ואז שמתי לב איך שהיא משפיעה
עלי, נשמתי לרווחה, הרגשתי שסוף סוף דברים מתחילים להסתדר, ואז
ראינו כוכב נופל, והמשכנו לדבר, היא כל כך תמכה בי, חיזקה את
כל מה שהיו לי לגביו ספקות, ועוד כוכב נופל, ועוד אחד. קמנו,
היא נתנה לי חיבוק נהדר, הרגשתי טוב לדבר איתה, עם המלאכית
הקטנה שלי, עם הגורו שלי.