"...תמונה יפה דווקא. אני שותקת. הוא מסתכל טוב טוב. שותק גם.
יש בו משהו רגוע כזה, מוזר.
- אז...לאן נוסעים?
- לא יודעת, מה אתה אומר?
- לא יודע, מה בא לך?
- מה השעה?
- עשרים ל-12.
- רוצה ללכת לרראות סרט?
- את רוצה?
- אתה רוצה?
- כן.
- טוב.
- יופי.
- יופי.

ואנחנו נוסעים בשקט, לא מאופקים, מהורהרים כאלה. הוא יותר. על
מה הוא חושב עכשיו?....  אני מעיפה אליו מבט, לא ארוך מדי, כדי
שלא יחשוב שאני נועצת או משהו. רק זה חסר לי- עוד אחד שאני
אגרום לו להרגיש שהוא איזה פסל יפה שראוי להערצה (גם ככה יש לי
מספיק פסלים להסתכל עליהם בדרך. חולון פשוט עמוסה
בכאלה)...ובכלל, האגו שלהם פשוט בלתי-נסבל לפעמים.
ואנחנו ממשיכים ליסוע, הוא כבר מכיר את הדרך, לא שואל שאלות.
מחנה בצד. אנחנו יוצאים מהאוטו, עכשיו כבר מחליפים כמה מילים.
המאבטח בכניסה מופתע לראות שעוד יש מבקרים בקניון בשכה כזאת
ביום רביעי. "מה באתם לעשות פה- הרי הכל סגור..". אנחנו עונים
לו שבאנו לראות סרט. הוא מסתכל עלינו כמו על שני מוזרים, ובודק
לי את התיק.

"איך יכול להיות שהוא סגור...מה לגבי הצגת חצות?"- אני שואלת
אותו ואת עצמי בתימהון. הוא פתאום נזכר שהצגת חצות יש רק בערבי
שישי.
ויוצאים.
                                 

"נחמד שנזכרת להוציא תעודת-זהות כשאת כבר כמעט בת 17." היא
צוחקת. "אתה יודע שהבת שלך עבריינית?"- היא אומרת לאבא שלי.
הוא לא מבין, כמובן. אנחנו ממשיכות ללכת לאורך קו החוף,
משוחחות- יותר עליה, פחות עלי. בנות-דודות צריכות לקיים שיחות
מדי-פעם. חוצמזה, אני ממש אוהבת אותה. היא מספרת לי על אריק,
החבר האמריקאי שלה בארבע שנים האחרונות, ועל הנסיעה הצפויה
לבודפשט לפני הגיוס. "ואחר-כך...מה יהיה? לא קשה לך שאתם
מתראים רק חודש בשנה..???" אני שואלת. אני נזכרת שאבא שלי אמר
לי שהוא לא יתפלא אם אחרי הצבא היא תעבור לחיות בארצות-הברית,
איתו. "רגע...את תתחתני איתו?" (אני בתמימות). והיא עונה לי:
"אני חושבת על זה. הוא כבר הציע לי בערך."

ואני לעצמי: שיואו. היא גדולה ממני בסך-הכל בשנה, היא טסה עם
חבר שלה לחו"ל, הוא הציע לה נישואים (בערך). מה לעזאזל קורה
איתה? מה קורה איתי? לי עוד לא היה אפילו חבר אחד,
ובכלל...אנחנו שתינו ילדות. לא?
                                   

והוא, כמובן, לא מתקשר. אולי זה היה צפוי, בעצם. הרי הוא החמיא
לי בצורה מוגזמת. כשחושבים על זה, עדיף לשמוע את "חמישים שנה
אבא שלי גנן ואף-פעם לא ראיתי פרח יפה כמוך" מאשר את "אמרו לך
פעם שאת ממש-ממש יפה?". נו, טוב, לא חשוב. העיקר שיש לי
תעודת-זהות.
                                 

"יש לך תעודת-זהות?" היא ואלת. עשרים דקות אני יושבת מולה,
שותקת, סבלנית, כנועה. עייפה מהיום העמוס שהיה אתמול, תדושה
מהבייבי-סיטר של הבוקר. היא ממש מעצבנת. עושה טלפונים לכל
העולם ומתעלמת מקיומי. "אני רואה שהבחורה השניה פנויה..אולי
אני אעבור אליה.." אני ממלמלת בעייפות. ואז היא פולטת בשיא
חוצפתה: "סבלנות, סבלנות, תהיי סבלנית. למה את לא סבלנית?"
- "אבל אני סבלנית כבר עשרים דקות", אני משיבה לה
במרירות-לייט, וחושבת לעצמי: איך היא בכלל מעיזה???. והיא, עם
המסטיק שלה ומלוא גודלה ומשקלה מגישה לי באדישות מסמכים לחתום
עליהם. כאילו שאני ממש מבינה משהו במושגים הפיננסיים האלה.
ואני חותמת,מנסה להוציא ממנה הסברים, כי הרי בכל-זאת, זאת הפעם
הראשונה שאני פותחת חשבון-בנק. והיא עונה לי במשפטים כמו
"למשוך, להפקיד, אשראי, חיסכון..." דברים שבטוח הייתי מבינה
בהם יותר אם רק מישהו אחד נורמלי בכל הבנק הזה היה מסביר לי
אותם בסבלנות. אני מבינה שאין הרבה עם מי לדבר, כי הרי היא כל
הזמן מדברת בטלפון ומכניסה נתונים למחשב. בקושי מסתכלת עלי.
עושה לי טובה שהיא בכלל מגישה לי את הטפסים המזורגגים
("מזורגגים" זו מן מילה חנונית מצחיקה כזאת שאני אוהבת להכניס
מדי-פעם למשפטים שלי). ואני קמה, היא מוסיפה משהו על הזמנת
כרטיס בנקט...ו..וואי. אפילו היד שלי עייפה. אני לא מצליחה
לחתום את שמי בצורה נורמלית. ואני סוף-סוף יוצאת. "יום טוב גם
לך", אני מנסה להשיב לה באדישות. מגיע לה. אני קמה, ומכניסה את
תעודת הזהות שלי לתיק.

---כן, נכון, סיפור פשוט. מי אמר שלכל סיפור קצר יש
אכספוזיציות, פואינטות, קונפליקטים ורגעי-שיא?. אם מישהו אמר
דבר כזה, תהיו בטוחים שזאת לא אני.---