קודם כל לפני שאני מתחילה את הסיפור...
קולב=מה שתולים עליו בגדים... יותר טוב?
יופי...


כשאתה קולב, אין לך הרבה אפשרויות, או שאתה תלוי או שאתה בפח.
וזהו.
אפשר לדמות את זה לחיי היום-יום, כולנו תלויים במשהו:
במורים, ברופאים, בשוטרים- בהכל.
כמו אנשי הקולבים.
אנשי הקולבים אף-פעם לא שמחים, וכשהם כן שמחים זה רק בגלל שהם
חופשיים, חופשיים ללא כלום. פשוט חופשיים.
לאנשי הקולבים יש תמיד כוונות טובות- לעזור לאחרים להתלות
עליהם, ולהתלות גם-כן בעצמם.
יש את "הכבשות השחורות", הם רק נתלים, נתלים ולא עוזרים
לאחרים.

לסיפורינו אין סוף, וזה מפני שלעולם לא יוכל להיות לו.
כל חייהם של אנשי הקולבים בנויים ממתכונת אחידה-
להתלות, לתלות, להזרק.
וכך זה ממשיך וממשיך...
עצוב הא?
אז אולי לפני שאתם אומרים כן, תסתכלו קודם במראה ותגלו שאתם,
אתם בעצם הם אנשי הקולבים.


מוקדש לאופיר דויד:)
תודה לך אופיר!!!