ובסוף, כמו תמיד, אתה נשאר עם שלמה ארצי באוזניות, עם דרכים
ועם הזין, תקועים בכף-היד, עם שני תיקים לדרך, ולב אחד שבור.
עוד צלקת נוספה, עוד קמט, עוד שיעור. זה כל-כך פתטי, ללמוד רק
כשנשברים. כה ילדותי להישבר, בכל-פעם שנפרמים קשרים, ללכת
עוד-הפעם לאיבוד, מחוסר באהבה, מעודף בכי, מעודף ברירות - אז
גם אתה, כשעזבה, אבדת שם על המרפסת, וכמו גבר, כששבת לחדר
הריק, אז הלכת לאיבוד בין ארבע קירות.

  מתוך אפילת השאננות, שוב נדלק על חייך הספוט העצוב, של
הלבד. ואתה בוהה בו, מסונוור, טחורים תקועים לך בתחת, ואם לא
דרכים, אז לפחות הזין תקוע לך ביד. ואם לא בקבוק זכוכית, אז
בקבוק פלסטיק, תמיד יהיה בסביבתך איזשהו בקבוק, וגם אחרי שעות
של עשן, אתה לא מרגיש חנוק. חבילת שירים שלא אתה כתבת, וחבילת
שירים שכן, ואם נמאס משלמה, אז שוב אתה נזכר בטקסט של 'ילד
מזדקן'. תודה, פעם זה הרגיש נכון יותר, להיות כל-כך מסכן.

  זה כל-כך משונה שהן לא נשארות, שלא משנה כמה יכלת לאהוב,
איתך, לעולם, לא יכלו הן להיות מאושרות. וכששתקו, אמרת
'תגידי'', וידעת שתשמע רק את קולך בתגובה. זה כל-כך מרגיז
שהשתיקות האלה, רוב הפעמים, הן בעצם התשובה.

  ועכשיו, כשהיא לא באה, וברור שכבר לא תשוב, אתה לא יודע אם
קר או חם לך, וזה בעצם לא חשוב. זה אף-פעם לא הרגיש כל-כך רע,
להרגיש עצוב. וכמו תמיד, אחרי שהן הולכות, אתה נותר, מתבוסס,
בנקודה הדפוקה ממנה לא במהירה הולכים. שלמה ארצי באוזניות,
טחורים בתחת, ובכף-ידך, בלית בחורה, רק הזין תקוע, לצד
הדרכים.



מחווה לשלמה ארצי,
גואה, ינואר 2002'