הוא לא נכנע בקלות. הוא התפתל, עשה קולות חנוקים ומסכנים,
התכווץ ונזל. הוא החליט בשביל עצמו שעוד לא בא זמנו. כאילו
שאני לא בעליו החוקיים.
פאק איט. דמעות חנקו לי את הגרון. הוא היה האשם - זה היה הוא
שלא רצה לקבל את גורלו בשקט. הוא הביא את זה על עצמו, אתם
מבינים.
כאב לי. כאב לי כל כך. פשוט לא יכלתי לשאת אותו יותר עלי - הוא
היה הנטל הכבד ביותר שנשאתי במעט שנותיי. כל דבר שחוויתי, הוא
היה שם כדי להפוך את זה לבלתי נסבל. כל מבט עקום שספגתי, כל
מילה לא טובה שקיבלתי הוא הרביץ לי ותופף בי עד זוב דם, כעונש
על הכשלון הזה.
הגיעו מים עד נפש, ולהשיג סכין כירורגית זה לא יותר מדי בימים
אלו.

כשספר האנטומיה פתוח מולי, התחלתי. זה שרף כל כך, אבל מעולם לא
הרגשתי כאב כל כך מנקה, מרגיע, מזכך. אתם יודעים, כמו ללחום
באש בעזרת אש, ככה זה היה הכאב החד הזה, המוחשי הזה, של סכין
חדה חותכת בבשר למול כאב עמום ומסנוור שחוויתי כל הזמן.
בגללו.

והבן זונה לא מת. אני מנסה לחנוק אותו, לגרום לו להפסיק לפרפר.
הוא ממשיך, אמיץ, קטן, אדום. רק אני והוא היינו שם,
מאנו-א-מאנו, בזירה. מי יתן והחזק ינצח. זה לקח עשרים ושלוש
דקות, וכל דקה הרגישה כמו נצח קטן. האמת, לקחתי קצת את הזמן
וגרמתי לו לסבול, שיידע קצת מהכאב שהוא הרעיף עלי.

בדיעבד, אני לא חושב שזו היתה טעות. יש הרבה אנשים שנולדים בלי
לב. כלומר, יש להם כזה שריר שמתכווץ ועושה סירקולציה של הדם
בגוף, אבל לא לב כזה עם רצון משלו. זה נורא נחמד לראות אותם
ביחד, למשל, הולכים מחובקים בפארק כמו עוד זוג אוהב. היה לי
נורא נחמד איתה, כמעט התחתנו, אתם יודעים? והוא נראה בנאדם ממש
בסדר. עכשיו אני רק שמח בשבילו שהוא יוכל להיות קצת עם מישהי
מוצלחת, שאהבתי פעם.

מאוד נוח לי עכשיו. שקט כזה, ואין סערות בפנים. רק אי שקט כזה
חותר בתוכי מבפנים. פשוט הבוקר איזה אידיוט אחד דרס מולי חתול
בטעות, בחניון מול העבודה. הוא ניסה לסטוט, אבל החתול היה גור
קטן שלא ידע בדיוק מה נסגר איתו. שניות אחר כך חתולה גדולה באה
בדממה, הסתכלה עליו ואז עלי, בעיניים גדולות צהובות שאמורות
להגיד הכל. החזרתי לה מבט שלו, זרקתי לה את שאריות הסנדויץ'
התוניסאי שהיה לי ביד, שטפתי ידיים בשירותים ועליתי למשרד
לענות על פקסים. בהפסקת צהריים קראתי עיתון, שוחחתי עם המזכירה
החמודה החדשה שהגיע למשרד ולעסתי כמנהגי בקודש סנדויץ'
תוניסאי. סיימתי את הסנדוויץ' והלכתי לשירותים לשטוף ידיים.
שהבטתי למטה לפתע ראיתי כתם גדול של דג ופתאום נזכרתי בזוג
עיניים צהובות. תוך שניות התחיל להיות לי חם, האדמתי כולי
והתחלתי להזיע בלי סוף.

הכל עבר תוך דקה או שתיים. אבל העיניים הצהובות נפקחות עדיין
מדי פעם בשעה שאני עוצם עיניים. הרופא אמר לי שאלו תופעות
לוואי מתרופות שיכוך הכאבים שאני לוקח, אתם יודעים, עד שהתפרים
ייסגרו.
וחוץ מזה הכל בסדר.

כן, בדיעבד, אני לא חושב שזו הייתה טעות.