זה סיפור אמיתי שנכתב כחודש לאחר הפיגוע בהרצליה במסעדת
ג'אמיל ומספר את מה שעבר לי בראש ברגע ששמעתי עליו...
מוקדש למסעדה ולחבריי אוהביה

בדיוק למדתי למבחן כשזה קרה, הייתי בשיעור פרטי ופתאום צילצל
לי הטלפון, מהצד השני של הקו היה ניב,"הכל בסדר איתכם?"
-"כן למה?"
-"היה פיגוע... בג'אמיל... יואב בסדר אבל אנחנו לא יודעים מה
עם נעם..."
-"בג'אמיל? דווקא שם?!"
-"כן... אין מה לעשות..."הוא אמר לי,"קורה..."
-"אני בשיעור פרטי עכשיו... אני אדבר איתך אח"כ... בבייי"
ככה זה היה פחות או יותר... אני כבר לא זוכרת ממש אני רק זוכרת
שזה היה יום שלישי ויום לאחר מכן כאשר הגעתי לבית הספר נודע לי
על מישהי מהכיתה שלי שהייתה פגועת הלם שישנה הרוגה אחת שאחיה
הקטן עם שכנה שלי בכיתה ושהפצוע הקשה השני הוא רק ילד בכיתה ה'
והוא לא יזזכה לראות יותר באחת העיניים שלו.
זה היה האסון הראשון שתקף את הרצליה... האסון הראשון שלא היה
על רקע פלילי. האסון הראשון שבאמצת השאיר אותי בהלם...
היום כחודש לאחר מכן עברתי ליד המסעדה וראיתי מודעת אבל שנתלתה
לזכרה של הדר הרשקוביץ הרוגת הפיגוע לציון שלושים למותה שנתלתה
בכדי לציין זאת...
חבריי ואני היינו באותה מסעדה שבוע לאחר פתיחתה מחדש והכל חזר
לקדמותו אך לא היא... אותה ילדה שנהרגה בפיגוע והייתה קטנה
ממני רק בשנה אחת בערך...
אותו אסון הזכיר לי במעט את מותו של שכני רן עין - דור ובעצם
החזיר אותי לאימה מסויימת שלא חשוב גילך אתה יכול למות בכל
מקום, בכל זמן.

יש לי חברים שמתגייסים עוד מעט ואני... אני רק דואגת להם מרחוק
ומפחדת שיקרה להם משהו בצבא. אני יודעת שאני טיפה פרנואידית
אבל אינני צודקת מעט?
מישהו מכם לא היה פוחד אם חלק מחבריו הטובים הולכים לשדה הקרב
הזה בשטחים? מישהו מבני משפחתו? כגון אחי? כגון חבריי? כגון כל
אלו המקריבים את עצמם מדי יום כאשר הם נלחמים על אדמת ארץ זו?
עוד שנתיים גם אני ובני מחזורי נלך לשם... ואז מה? גם אנחנו
נמות שם?
לצערי הרב כן.. גם במחזורי ובמחזורים רבים נוספים ימותו שם עד
שיהיה שלום, אם ישנו כזה דבר.

ענת פכט
13.7.2002