אמרת לי "בואי ניסע מכאן". אז, באותו יום מופלא.
חייכתי ושאלתי "לאן?", ואמרת שאני אחליט, ואתה תבוא לאן שרק
ארצה.
אמרת שתלך אחריי לכל מקום. בחרתי באנגליה, כמובן, ועיקמת את
האף. איך לא ניחשתי כבר אז שאנגלופילית כמוני ואמריקאי כמוך לא
יכולים להסתדר?
אמרת לי לבחור כל מקום אחר. ובאמת התכוונת שניסע, יחד, כמו שני
ילדים בלי דאגות, שמתרוצצים ועושים מה שבא להם.
חבל שאנחנו לא ילדים- אבל גדלנו. אתה גדלת לפניי, היית אמור
לדעת. אבל לא ידעת את זה, חשבת שהחיוך הילדותי והכובש שלך יסדר
לך הכל. אבל כנראה שהוא לא סידר, לא תמיד.
לי עדיין קשה להאמין שהרסת בכזו קלות כל כך הרבה. ויותר משקשה
לי בשבילך, בשביל ההפסד שלך- קשה לי בשבילי. עכשו כל התכניות
השתבשו. אתה נוסע עוד מעט לאמריקה- בלעדיי.
אני אסע לאנגליה לכמה ימים. עם חברות. אני לא יודעת כמה זמן
אתה תהיה שם. בטח הרבה.
גם ככה לא נפגשנו כבר המון זמן. גם ככה לא הכרנו באמת. איך
אפשר לברוח לקצה העולם עם בנאדם שאף פעם לא הכרתי באמת?

אבל, האמת? אני עדיין מסוגלת. אם עכשו תבוא אליי פתאום, תגיד
שאתה רוצה לברוח איתי..
אני אבוא. אני באמת אבוא. אולי לניו-זילנד?