היא עמדה בחושך הכמעט מוחלט והשקט המפחיד שמולה. צעד קטן,
אמרה. רק צעד קטן מפריד ביני לבין הבושה, או ביני לבין הגשמת
החלום הישן - נושן שלי. אבל היא לא יכלה לעשות את הצעד הזה.
צעד כה קטן, ממש חמישה סנטימטרים הפרידו בין המסך לבינה. כל
שהיה עליה לעשות, היה לחצות את הבמה הקטנטנה, לעבור מבעד למסך,
להעמד אל מול כולם ופשוט לעשות את הדבר שעשתה הכי טוב - לשיר.
לבושה במיטב הבגדים שהציעו חנויות האופנה, מאופרת היטב, עיניה
הקטנות מודגשות וזוהרות מהתרגשות, אגלי זיעה קטנים זולגים
במורד מצחה, הביטה, מהופנטת, במסך השחור הגדול שנתלה במיוחד
למענה. מאחוריו עמד האיש שלמענו עבדה. מאחורי המסך ישב לו האיש
שהיה אמור להגשים את חלומה - המוציא לאור. היא הייתה חמישה
סנטימטרים מלהרשים אותו, או מלשכוח מקריירת השירה. חמישה
סנטימטרים מלקבוע את עתידה ובכל זאת לא הייתה מסוגלת לעשות את
הצעד היחיד הזה.
היא ניסתה להורות לרגליה לזוז קדימה, אך אלה כשלו והיא כמעט
ונפלה. משהתעשתה, הביטה ברגליה, נחושה בדעתה לעשות זאת, מעודדת
נוכח מחיאות הכפיים שברקע, הורתה לרגליה לחצות את אותם חמישה
סנטימטרים. היא הסיטה את המסך, הביטה בקהל, וצעדה את הדרך
הקצרצרה. היא נעמדה בחושך, בשקט, הביטה קדימה, בוהה בכלום,
מתרכזת.
לפתע, ללא כל אזהרה, עלו הפרפרים מבטנה לגרונה והיא החלה לשיר,
בקול צלול ויפה, זך וטהור. היא שרה לא למענה, לא למען אותו אדם
בקהל. היא שרה למען הסיכוי שאי פעם תמצא אהבה. היא שרה למען כל
אותם אלה שכבר מצאו אהבה ולמען כל אותם אלה שעתידים למצוא את
אהבתם, במקום בו הכי פחות ציפו לה. השיר קלח ממנה ושטף את הקהל
ההמום, שתיפה לדברי פתיחה כלשהם. הדממה הייתה מוחלטת. הקהל היה
בידיה. ההופעה הייתה שלה. היא הצליחה. היא עשתה זאת.
הדהימה ביופיה וביופי קולה הטהור והעדין, כמו גם בתכנייתה,
בביצועיה ובמבנה ההופעה, יאמר עליה למחרת בעיתון. והיא תתעורר
בבוקר, כלא מאמינה, מנערת את ראשה, מנסה להיפטר מכאב הראש
ומהמחשבה שכל זה היה רק חלום. היא לגמה ממיץ התפוזים שהוציאה
מהמקרר, ישר מהקופסה. היא עדיין לא האמינה שכל זה, כל מה שקרה
אתמול לא היה חלום.
הוא ניגש אליה לאחר ההופעה, היא נזכרת. הוא לחץ את ידה ושיבח
אותה על הופעה מצויינת, מכל הבחינות. היא הסמיקה קלות והודתה
לו, ואז הגיע הרגע לו ציפתה כל-כך הרבה שנים - הוא ביקש ממנה
לדבר איתו על עסקים. הוא נתן לה את כרטיס הביקור שלו והורה לה
לבוא למחרת בבוקר אליו.
היא הביטה בבניין שעליו התנשאה לוחית עם הכתובת אליה הייתה
צריכה להגיע. הבניין נראה די עלוב, כמו גם המפיק, אבל לא היה
לה אכפת. חייבים להתחיל ממקום כלשהו, וזה היה מקום טוב כמו כל
המקומות להתחיל ממנו. היא הביטה שוב בבניין, אזרה אומץ וטיפסה
בקלילות במדרגות המובילות לדלת גדולה שעליה היה שלט גדול
"אולפן הקלטות" וגם שלט קטן יותר שהורה להיות בשקט.
היא פתחה חרש את הדלת, חצי - מצפה לחריקה כלשהי, שלא הגיעה.
המקום היה מטופח, נקי, יפה ומסודר, ולפקידת הקבלה הלבושה
בקפידה, מסרה את שמה ואף הראתה את כרטיס הביקור שניתן לה.
הפקידה המחוייטת הובילה אותה למשרד קטן אך מרוהט במיטב הרהיטים
האפנתיים של התקופה וקירותיו היו מקושטים בתמונות, תקליטי זהב
ותעודות, שהיא הניחה שהיו של בעל המקום. היא התיישבה על ספה
נוחה למראה ולמגע והמתינה.
לאחר המתנה לא ארוכה במיוחד, נכנס אותו אדם שפגשה אז, והורה
לה, לאחר שיחה קצרה ושאלות כאלה ואחרות על הרקע שלה, לבוא
אחריו. היא עקבה אחריו אל תוך אולפן מלא במכשירים, רמקולים
ומכשיר הקלטה גדול. היא הביטה מסביב, משתאה. אחר הנחה אותה בעל
המקום אל תוך חדר בו היה קבוע חלון ענק שקוף, ישר אל תוך
הסטודיו. היא נכנסה אל תוך הסטודיו, נעמדה אל מול המיקרופון,
רועדת מהתרגשות.
בעל המקום כיוון את המכשירים, בעודו מורה לה לדבר קצת. היא
דיברה על חייה, סיפרה על מהלך יומה, עד שהפסיק אותה. ואז הוא
הורה לה לשיר. היא הביטה בו, מעט מופתעת. היא לא ציפתה שהוא
ירצה להקליט אותה כה מהר. היא המתינה לאות ממנו וכשניתן האות,
עצמה עיניה והחלה לשיר את השיר שהכי אהבה. קולה הטהור והמתוק
מילא את הסטודיו, והטכנאי הנהן בראשו הנהון גדול לעבר בעל
המקום, שחייך אליו חיוך יודע ומבין.
משסיימה לשיר, עמדה מולם, רועדת בעצבנות. מבטיהם הביעו תמיכה,
עידוד ואישור, אך היא לא הצליחה להירגע. היא ידעה שזה לא רק
העצבנות. הופעה כזו, כמו שנתנה, הייתה סוחטת את כל מרצה
ורגשותיה ממנה, משאירה אותה על הבמה (או במקרה הזה - בסטודיו)
ריקה לחלוטין נרגש ואנרגיה. היא יצאה מהבניין לאחר הקלטת עשרה
שירים נוספים ולחיצות ידיים מרובות עם בעל המקום.
היא החלה בנסיעה הביתה. מכוניתה עמדה בתמרור "עצור" בצומת,
כשלפתע התנגשה מכונית שחורה, עליה היה כתוב "אין פחד"
מאחור,בצידה השמאלי של מכוניתה. היא עפה לצד השני של הכביש,
מרחק חמישה סנטימטרים מתהום. היא כבר לא הייתה בהכרה על מנת
לתהות לגבי האירוניה - שוב חמישה סנטימטרים... הפעם בין החיים
למוות באמת...
והיא גם לא הייתה בהכרה על מנת לראות את סופו של המקרה -
מכונית נוספת התנגשה במכוניתה והרכב המחוץ התגלגל כמה וכמה
פעמים אל תוך התהום.
לך תדע, אמר בעל אולפן ההקלטות. אמר, ופרסם את הדיסק תחת שמה
בשם "התקווה האחרונה". הוא לא הסביר לאף אחד את השם. גם לא
לכתבי הטלוויזיה הרבים שניסו להשיג ריאיון עם הזמרת המסתורית
שהפכה לפופולארית ביותר תוך שבוע, זמרת שאיש לא ראה. |