נקרא בפחד דיי עצום, בבמה הפתוחה במתא"ן
לילה, ואתה יודע מה אני חושבת.
לילה זה הכי לבד שיש כי כל הביחד, זה מכבר הלך לישון.
מתחת לחלון שלי יש עץ ערבה זקן והעלים שלו מצלים על נדנדת
המתכת הכחולה, איך שנאת את הקור.
ושם באדמה שוכב לו כלב, איך קראת לו אז? כבר לא זוכרת,
אבל הוא שוכב שם באדמה, כבר עברו 11 שנה מאז שקברת אותו.
והוא מתגעגע אליך, כמוני, לא מבין למה כבר חצי שנה
אתה לא בא לבקר אותו.
אבל אני יודעת, יש לך סיבות, תירוצים.
לא יודעת מה, יש לך משהו אחר...
אנשים משתנים עם הגיל.
אבל אתה, אתה עדיין ילד יפה, אך כבר בלי תלתלים זהובים,
הם נופלים לך על המצח, מסתירים את התמימות שבפנים.
קיצוץ, קיצצת וזהו, חצי שנה בדממה, תקופת השקט.
אבל לי יש כל-כך הרבה מה לומר לך, להסביר לך...
אז, כל שרציתי היה לתקן אותך
חשבתי שאתה מקולקל
לא הבנתי שבעצם זו הייתי אני...
עוד יום שישי בערב, יושבים בבית קפה, אני מולך
אני תמיד מולך, אני היא הילדות.
ואיך התפוגגה ונעלמה, ולא נותר לה זכר.
ואתה זוכר מה שהיה, איך כל זה קרה? אני תמיד...
דמות מתחת לחלון... אתה קורא לי, שישי בערב.
בתי קפה.
8.7.02 |