עכשיו חולפת בראשי תמונה של ליהי הקטנה, רכובה על מושב הפלסטיק
הלבן שמותקן באחורי האופניים הגדולים של אביה. אבא שלה, איש
צעיר, כהה וחייכן, רוכב בהנאה במהירות על האופניים. הוא אדם
נאה שזוף, עם מבט צרוב שמש בעיניים, אך תמיד הוא מקפיד לחייך.
ליהי, שיושבת שם מאחור, שערה מתנופף ברוח, פוקחת זוג עיניים
גדולות ותמהות, וגומעת את כל שחולף סביב לה. מאחוריהם רצה
קאיה, חומה ויפה. מכשכשת בזנבה בעליצות.
תמיד אהבתי את ליהי הקטנה, שלא ראיתי כבר זמן רב. היא הייתה
אמנם בת ארבע בלבד, אך ידעה תמיד בדיוק מיהי ומה היא רוצה,
וכשבעיניה החומות והיוקדות ניצתה החלטה, לא שקטה ולא נחה עד
שהשיגה את המגיע לה. במקרים בהם לא יכלה לקבל את שרצתה, הייתה
מתלהטת, צועקת ומנופפת באגרופיה הקטנים, ולאחר מכן חוזרת
למרוצתה על גבעת הדשא כשצחוקה מתגלגל מאחוריה.
להיות ילד זה כל כך פשוט. אין התעסקויות פילוסופיות של מי אתה
, ומה אתה רוצה ולמה אתה כאן בכלל.  אתה פשוט חי את החיים שלך,
מעגליים ופשוטים, ויודע הכל.
אני יודעת שלעולם, לעולם לא אוכל לשוב ולהיות קטנה. אבל הייתי
כל כך רוצה.