כשאני יושבת עכשיו כך, על מזרן רך וריחני של מחטי אורן
במושב,הכל נראה כל כך איטי. כמו נשימה אחת עמוקה ומתמשכת,
אינסופית. השעון מתקתק אך הזמן לא זז. אני מניחה שהתחושה
מתקבלת בגלל הבתים הקטנים שלא זזים, העצים האיתנים והירוקים
שלא זזים, השבילים המתעגלים שלא זזים, אותו כר מחטי אורן שנשאר
מונח במקומו, והרעש הנמוך, הקבוע והאיטי שבא מהמפעל.
וכשאני יושבת כך, אני חושבת. אני מרגישה. אני מרגישה שאני
אוהבת את האיטיות הקסומה שיש כאן. את הנמנום הזה שציוצי
ציפורים וקריאות עורב מפרים מדי פעם. תחושה וזיכרון מעומעם של
שבתות בילדות רחוקה, בחצר של סבא ושל סבתא, או הקולות שנשמעו
במרפסת הצעצועים בבית הישן ברמב"ם.
ילדה קטנה עם צמה וילקוט גדול עוברת בשביל שמתחת, בצעדים
ילדותיים גמלוניים. לפתע היא נעצרת, מניחה את הילקוט על האדמה,
פותחת את רוכסן התא הקטן ובתנועה נחושה שולפת שקית עם דגני דבש
עגולים וצהובים. היא ממשיכה ללכת תוך כדי אכילה ולפתע מבחינה
בי מתבוננת בה, מתחילה לרוץ, אולם כעבור שנייה נעצרת, שוקלת את
המצב ומחליטה שאין לה ממה לפחד, ממשיכה לפסוע באיטיות ומתוך
הנאה תינוקית.
אני תוהה למה אני חייבת לעשות תמיד עניין גדול מכל דבר. תגובת
יתר.
דומה לפתע כי כל הרע בא מהמהירות: אני מתלהטת מהר מדי, כועסת
מהר מדי, מתעצבנת מהר מדי, מתבטאת מהר מדי, צוחקת מהר מדי,
מתאהבת מהר מדי.
בלי לקחת קצת זמן לשקול, ולחשוב, ולנתח, להרגיש לבד עם עצמי,
ולהתענג על כל רגע, להתעמק בפרטים, ולראות קדימה.
ואולי כל זה קורה בגלל איזשהו אידיאל שמצוי בראשי, שאני תמיד
ממהרת לשאוף להגיע אליו, וכל דבר שלא מתאים לו קוטלת מיד. ודי.
מספיק לחיות בשביל משהו ערטילאי, עתיד אידיאלי שלא קיים וספק
אם יהיה קיים. צריך לעשות הכל בשביל העכשיו. להסתכל מסביב,
ליהנות, לחשוב, לדבר,
להיות כמו המושב הזה באיטיותו- לחיות, לנשום.