2:30 בלילה. יום שישי. יורד גשם, ואני מתבוננת בו מהחלון של
החדר שלי.
סוכות תשס"א.
אני אוהבת להתבונן מהחלון בגשם כשהוא יורד, ועשיתי זאת פעמים
רבות. לכן, כשאני מסתכלת החוצה עכשיו, אני מנסה לראות מה
השתנה במשך 9 השנים האחרונות, בהן אני גרה בבית הזה, באותו שדה
ראייה קבוע, אותו המרחב שנשקף בעד החלון שלי.
הסוכה הענקית בחצר האחורית המשותפת לדיירי שלושת הבניינים
שמולנו כבר אינה קיימת.
ישנה רק סוכה קטנה ועלובה אחת, מחוברת למרפסת אחת הדירות,
והחצר הענקית עומדת שוממה ונעלבת.
המכוניות שעוברות בכביש מעט יקרות יותר משהיו פעם. יש יותר
עצים ונוספו פסי האטה.
חוץ מזה כלום. הכל אותו הדבר. ואני תוהה, אם כך, מה גורם לי
לתחושת הניכור הזאת, שכל זה לא שייך לי. יכול להיות שחודשיים
במקום אחר יכולים לגרום לי להרגיש שבית לא שייך לי?! שאני לא
שייכת לו?!
האור הצהוב של החדר שלי, ריח האדמה הספוגה גשם, המכוניות ופנסי
הרחוב המשתקפים על הכביש הרטוב, כל אלה מעוררים בי כיסופים או
געגועים למשהו שאני לא יכולה לקרוא לו בשם.
דבר חדש מתחיל עכשיו, אני עוד לא יודעת איך הוא יהיה,
אבל הידיעה שדבר חדש בא לקראתי תופסת אותי חזק בבטן, בשילוב
מטורף של אימה מקפיאה ושל ציפייה מרנינה ללא ידוע העומד לבוא.
מצד שני, הידיעה שאעזוב דברים כה רבים מאחורי מפחידה אותי. כבר
התחלתי בתהליך והשלמתי אתו, אבל זה לא ישנה את העובדה שאני
אנסה להיאחז בכל פיסת נוסטלגיה שאוכל, ממש כשם שעכשיו אני
נאחזת בדמותו של עץ השסק מתחת לחלון שלי, בעץ התמר שממול, זקוף
וצמרתו הרחק מעלי, ובזיכרון הסוכה הירוקה, הענקית והצוהלת,
הומת הילדים, שאינה קיימת עוד.
היאחזות בפיסות זיכרון יקרות מהנוף שלי, שכבר אינו הנוף שלי,
כפי שהן נשקפות לי בלילה של גשם, תחילתו של חורף, ואני בבית. |