אתמול בלילה, לפני שהלכתי לישון, אמא סיפרה לי סיפור. סתם
סיפור. היא באה אלי, כשאני במיטה, התישבה ליד רגליי ופשוט
התחילה לספר, כאילו חזרתי להיות ילדה קטנה שמספרים לה סיפר
בשביל שתוכל להירדם. אבל זה היה סיפור אחר, לא כמו אותם
הסיפורים, של הילדים הקטנים, הסיפור הזה היה רע, והנסיך לא בא
להציל את הנסיכה, לא היה בו אהבה, או שמחה. אמא סיפרה לי על
ילדה שהלכה לנשף לבושה כל-כך יפה, כמו סינדרלה באגדת הילדים,
יפה וזוהרת. אבל הסינדרלה הזאת לא הגיעה לארמון, כי בדרך נתקלה
במכשף הרע, שקרע לה את הבגדים היפים, את השמלה הנוצצת והכאיב
לסינדרלה וגרם לה לבכות, המכשף הזה היה נורא, יותר מכל מכשף
באגדה. ואני כבר פחדתי, מכורבלת בשמיכה שאלתי את אמא "איפה
הנסיך? למה הוא לא בא להציל את הנסיכה? למה הוא לא בא להרוג את
המכשף הנורא?!?" ואמא אמרה לי "פה אין נסיך, שמציל את הנסיכה,
פה אין סוף טוב" , אמא אמרה ואני, כבר דמעות מעיני זולגות "אני
לא אוהבת את הסיפור הזה!" צעקתי "האו פשוט נוראי! מי ימציא כזה
סיפור זוועתי?" אמא חייכה אלי בחיוך עצוב כזה וחיבקה אותי חזק
חזק, "ילדה שלי", היא אמרה בשקט, "זה אינו סיפור, זו אינה
אגדה, ילדה שלי זו המציאות. זו היא האמת, זה סיפור שקרא, עם
מכשף אמיתי וילדה, זה קורה פה בארץ, לא במקום רחוק". "אמא"
לחשתי "זה סיפור נורא".
אתמול בלילה אמא סיפרה לי סיפור אימה, אפילו שם היה לסיפור,
לסיפור של אמא קראו 'מציאות'.