התעוררתי.
ברכבת הערב הגעתי לכרך המפלצתי הזה, כשאורות הזרקורים הקרים
חותכים אותי מימין ומשמאל. כמו בכל מקום אחר, איכשהו מצאתי את
עצמי ברחוב מעופש. או שהרחוב המעופש מצא אותי. האשה שאתה
דיברתי בדרך אמרה לי שכאן אפשר לשכוח, מהכל. עוד לא שכחתי,
נהפוך הוא. רחוב מעופש הוא רחוב מעופש, בכל עיר, בכל חור.
הפנים של הבחור שעמד קרוב אליי הוארו כשהבחור שלידו הדליק את
הסיגריה שלו. הוא שאל אותי אם אני רוצה גם. למה לא. הלכנו
לכיוון הרחובות שעוד לא הספיקו להתלכלך מאיתנו, והם הראו לי את
הסביבה. אמנם בחורים משונים, אבל נחמדים. עצרנו באיזו פיצוציה
ואכלנו מה שבימים טובים יותר לא היה זוכה לתואר "ארוחת ערב" .
אחד תקע בי מבטים לעיתים , אחד היה מרוכז בנעליים שלו, לרוב.
הם לא חייכו, וכשאחד חייך, הוא חשף שיניים. הם שילמו לי על
האוכל, והראו לי איזה מלון זול, באותו הרחוב. ישבנו על המדרכה
ואחד מהם הוציא בקבוק.

התעוררתי.
חלמתי שאני אודיסאוס, לכל הפחות, שט בסירה מתנדנדת בים בין
מפלצות, מחפש את האופק. זו לא היתה מחלת ים שגרמה לי להקיא את
כל הצרות שלי מעבר לסיפון הבטון, וגם לא ריח הים היה זה שגרם
לי ללגום ממנו. הבחורים היו שם? לא ראיתי. גם אם היו, הם לא
אמרו כלום. התנדנדתי בין הזכרונות מהיבשה ששכבו בסירה שלי, בין
התמונות של הילדים או הנשיקות מהאשה, ולתוך תמונות אחרות
והרגשות שונות. עדיין הייתי בלב ים, לא ראיתי את היבשה, אבל
ראשי נחבט בה. הסתובבתי כדי ללגום מאותו הים, וטבעתי בתוכו.
ראשי נחבט ביבשה שוב, ומאודיסאוס הייתי לצלם. לא צלם, תמונה.
אובייקט בתוך תמונת שחור לבן מסנוורת. לא ברור מי היה זה שיצא
מפוקוס קודם - אני או הסביבה. כך או כך, משהו בתמונה לא היה
נכון. גם כשיצאה מפוקוס התמונה לא נראתה כמו משהו שהכרתי, הנוף
העירוני שבה היה רחוק מהבית, רחוק מאוד. והתמונה היתה לסרט,
והסרט היה למציאות.

הצלם אנוכי?

התעוררתי.
מחלום אקספרסיוניסטי אחד, לחלום אקספרסיוניסטי אחר. אצבעותיי
בערו, ולא כי יצרתי. לשוני בערה, ולא כי הייתי צמא. ומתוך
צלליות הכרך החדות שהשתקפו על מיטתי ושאר חדר המלון, הגיחו
אותם שני ברנשים. אותו הים שבו טבעתי החל לעקוצני בכל גופי.
כשמיכל הדלק התרוקן, הגבוה שמשניהם הדליק גפרור וזרק על המיטה
שלי.

התעוררתי.
האשה ברכבת צדקה. אבל לא הייתי זה ששכח, העיר היתה זו ששכחה
אותי. ואני הייתי לזכרון עלום, או לברזלים מתפרקים שנשארו
ממיטה מעופשת. והעיר היתה אותה עיר, והאנשים אותם אנשים, זרים
שבאים לפרוק את הצרות שלהם על מה שנראה כעיר קרטון. והצרות
חוזרות אליהם, והעיר עיר בטון.


נכתב בהשראת Carter USM - An All American National Sport