שוב

ארבע לפנות בוקר, הציפורים כבר מצייצות אך השמש עדיין איננה
נראית באופק.
התעוררתי מבוהלת וכולי שטופת מים, אך לא מזיעה אלא מדמעות.
עצרתי רגע לחשוב, שיננתי לי בראש את החלום והתחלתי לבכות שוב.
כבר לא יכולתי לחזור לישון, ככה נשארתי במיטה ערה עד הבוקר
מריצה שוב ושוב את החלום, את פניו היפות.
חשבתי שכבר שכחתי, שזהו הוא עבר לי. כבר עברו הרבה חודשים מאז
שהוא עזב. ניסיתי לאהוב אחר, האמת זה לא ממש הלך...
לא ידעתי מה לעשות. כך שכבתי עד 9 בערך. לא הצלחתי להפסיק את
הדמעות, זה היה יותר חזק מהרצון.
קמתי לאמבטיה. הסתכלתי במראה, נראית נורא, העיניים הירוקות
הגדולות, היו עכשיו אדומות ומנופחות. השיער החלק שתמיד קם
מסודר היה עכשיו כולו מבולגן וחסר מנוחה.
צחצחתי שיניים. הסתכלתי שוב במראה. הוא אמר שיש לי שיער יפה.
חשבתי על זה. גם פעם הוא אמר שאני יפה. ברגע זה חשבתי אחרת.
הדמעות המשיכו לזלוג להם בקצב מהיר. זה כבר יצא משליטה.
הלכתי מהמראה. כאב לי להסתכל. הלכתי למחשב.
"מה קורה?" שאל אותי ידיד שלי המדהים. הוא תמיד שם בשבילי.
תמיד.
רציתי לענות כמו תמיד ב"הכל טוב", אבל לא יכולתי לשקר. הייתי
חייבת לשפוך הכל למישהו.
סיפרתי לו. הוא אמר לי להפסיק לבכות. הוא אמר לי לא נורא. הוא
אמר לי לשכוח ממנו כבר. די הוא לא נמצא. זה היה קשה. הקלדתי
ובכיתי, בכיתי והקלדתי. ככה שעתיים הוא תמך בי.
פתאום נזכרתי, היום ליל הסדר. אמא חוזרת מהעבודה מוקדם. אם היא
תראה אותי ככה היא ישר תדע שקרה משהו.
היה לי חום. הרגשתי את זה. הייתי חלשה ותשושה ועדיין בוכיה.
ככה עבר עלי כל היום. העצב רב כל כך שלא ניתן לתאר. כאב לי
בפנים. כאב לי כל כך.
זה גרם לי לחשוב. לחשוב על מה שהיה. איך נתתי למצב להגיע לזה
בכלל? אהבתי אותו כל כך. כל כך.
ישבתי במיטה. עדיין בוכה. ושוב נזכרתי בחלום. זה רץ לי בעיניים
כמו סרט. כאילו זאת לא אני שם. כאילו זה עוד סרט נעורים
בטלויזיה. היה לי קשה, קשה מאוד. אף אחד לא יכול להבין מה אני
מרגישה. אף אחד. אני רוצה לשנוא אותו. לשכוח אותו. שהוא יעלם.
פשוט ככה.
השעה כבר שתיים בצהריים. דיברתי איתה. החברה הכי טובה שלי. היא
שמעה על החלום והיא יודעת את הרקע של  הסיפור. היא לא הייתה
איתי כשהוא קרה כי עדיין לא היינו חברות אבל היא יודעת. גם היא
אומרת לי לשכוח, לעבור. זה קשה. קשה כל כך.
היום ההוא היה היום הכי נורא שהיה לי אי פעם. לרגע אחד הדמעות
לא הפסיקו, לא לרגע אחד.
זה היה לפני 3 וחצי חודשים.
אתמול, זה קרה שוב. התעוררתי בשעה 5, כבר היה אור בחוץ,
ציפורים מצייצות. היה לי קר, קר מאוד מהמזגן. ראיתי אותו שוב.
רק הפעם היה שונה. הפעם לא בכיתי. חזרתי לישון, לקח לי זמן אבל
הצלחתי. קמתי בבוקר, חשבתי שזהו, עכשיו זה נגמר באמת.
עכשיו אחרי 10 שעות. אני יושבת ובוכה שוב. זה לא בשליטתי.
חשבתי שזה נגמר. ולא הבנתי למה הוא מופיע לי שוב. למה?
עכשיו אני חושבת על זה. לפני שנה בדיוק ביום הזה, זה היה היום
האחרון שראיתי אותו. כך בדיוק היה. במסיבה ההיא. ומאז זהו.
כלום.
זה עדיין לא עבר, וכנראה גם לא יעבור. אני יודעת שמתישהו,
מתישהו זה יחזור. אני רק לא יודעת מתי ועד כמה קשה זה יהיה.
ככל שהזמן עובר אני מנסה, מנסה לשכוח. יש ימים שאני אפילו לא
חושבת עליו. אבל היום כן. היום זה חזר.