"אני חייבת לדבר אתה".
"אני מבין". הוא הסתכל עליי בעיניים המדהימות שלו.
לא יכולתי לעמוד בהן. הוא היה כזה מתוק, כ"כ מבין, לא לוחץ,
תומך.
"אומנם התרחקנו אבל היא עדיין חברה שלי ואני לא יכולה לפגוע
בה".
אמרתי לו.
"אני לא מבין, איך תפגעי בה? ואיך זה קשור אלינו?"
הוא הסתכל עליי בעיני כלבלב שלו.
לא ידעתי מה להגיד לו. מצד אחד, יש לו זכות לדעת מצד שני אני
לא יכולה לתקוע לה סכין בגב. אני ידעתי את זה וידעתי שהיא לא
רוצה שהוא יידע.
לא יכולתי להגיד לו.
"אני באמת מעדיפה לא לדבר על זה". אמרתי שנזלה לי דמעה מהעין.
הוא ליטף לי את הלחי במגע הרוך המדהים והמלטף שלו, נישק לי את
העיניים ואמר "יהיה בסדר, את לא חייבת לספר לי".
הבכי שלי רק התגבר. אני כ"כ אוהבת אותו. וממש לא ידעתי מה
לעשות אבל דבר אחד היה לי ברור: מה שאני לא עושה אני חייבת
לחשוב עליה, להיזכר בה, באיך שהיא תמכה בי כל הזמן. כל התקופה
שהיינו חברות טובות. ידעתי שאסור לי לעשות כלום עם הרגשות
שלי.
אבל בינתיים המצב בינינו היה לא ממש מוגדר. היינו ידידים ממש
טובים. לא הייתי בטוחה ברגשות שלו כלפי אבל הייתי בטוחה ברגשות
שלי כלפיו.

כל זה התחיל שאנחנו התחלנו להתרחק, היא ואני.
ואז הוא ואני התחלנו להתקרב.
הוא והחברים שלו נסעו לחופשה ושהם חזרו התחלנו לבלות הרבה זמן
ביחד. היינו בים, ויצאנו בערבים, ועשינו הכל ביחד.
הזנחתי את החברות שלי בשבילו. אבל זה לא שהם הרגישו בחסרוני או
משהו כזה.
לא רק היא ואני התרחקנו, התרחקתי מכולם אני לא יודעת איך ולמה
אבל זה פשוט קרה.
בעצם, אני יודעת למה; הן הפסיקו להתקשר ואני התחלתי להרגיש קצת
קרציה אז גם הפסקתי ליצור איתן קשר כי הן התחמקו כל הזמן ופשוט
הפסיקו להזמין אותי איתן. עד שערב אחד ידיד שלי, חבר שלו,
הזמין אותי למסיבת גיוס שלו. ומכיוון שהטסט שלי יום אחרי
המסיבה התקשרתי אליו לברר מתי המסיבה מתחילה. ואז הוא שאל אם
אני באה לרוני. אמרתי לו "טוב שהזמינו אותי באמת..." והוא
התחיל להתחמק וכאלה. אני יודעת שהתרחקנו ושהן כבר לא ממש מתות
על החברות שלנו. מה שמציק לי זה שהן לא אומרות לי את האמת. הן
פשוט מתחמקות הן חושבות שזה הופך את המצב ליותר טוב. זה לא זה
רק הופך אותו יותר גרוע!
מקסימום אם הן באמת היו מזמינות אותי או מתקשרות אליי אבל הן
לא!
קיצר, אמרתי לו שאני יגיע לשעה שעתיים כי חשוב לי להיות שם
בשבילו.
אבל אני לא אתפלא אם אני ירגיש קצת לא שייכת שם, זה כבר ככה
הרבה בזמן האחרון.
פשוט לא רוצים להיות איתי. אם אני לא מתקשרת אליהן לשאול מה הן
עושות הן לא יגידו לי גם אם כן, הן לא יזמינו אותי או משהו חס
וחלילה. זאת ההרגשה הכי מסריחה בעולם!
ועכשיו אני חושבת שמזל שלא סמכתי על זה שבחופש נתקרב בחזרה
והתקרבתי לחברות אחרות שלי שלא היינו כ"כ קרובות ועכשיו אנחנו
דיי קרובות, אפשר להגיד.

בזמן האחרון הוא הבנאדם היחיד שאני יכולה לדבר אתו ולהיות אתו
ולהרגיש שייכת ורצויה לידו.
חבל, שההתקרבות הזאת לא יכולה להיות לטובה. ברגע שהיא תדע מזה,
היא ממש תפגע. אפילו שיש לנו רק כוונות טובות בהתקרבות הזאת.
היא לא יודעת מזה אבל עם הזמן, היא תבין.

בינתיים נשארתי תקועה ואני לא יודעת מה לעשות בקשר אליו. הוא
היה כ"כ מדהים אתמול, שהוא ליטף לי את הלחי, ונישק לי את העין.
לא יכול להיות שהכוונות שלו אפלטוניות. או שאולי אני רק מקווה
שזה ככה? או בעצם מפחדת שזה ככה?
אני לא יודעת!


אני יודעת שאני צריכה לדבר אתה ולהסביר לה את המצב אבל אני לא
מרגישה שאנחנו מספיק קרובות בשביל לדבר על זה. אני מרגישה
צבועה רק מהמחשבה שאני אדבר אתה על זה.