הלורד יורקו ישב בחדרו וכתב מכתב.

ססיליה אהובתי,
כשתקראי שורות אלו, אני כבר לא אהיה בין החיים. החלטתי לקבל
עלי  את העונש. אני מקווה שתביני ותמצאי בליבך מחילה בשבילי,
שכן את היא החשובה לי מכל.

                                                הלורד
יורקו.

בחותמו על המכתב באותיות הזהב המעוטרות, נאנח אנחת כאב. בעוד
דקות ספורות הכל ייגמר. ממלכתו, שאהב כל-כך וטיפח מאז ראשית
מלכותו, לא תשוב עוד להיות כשהייתה.
הלורד הושיט את ידו לאחת ממגרות השולחן ושלף מתוכה מעטפה
זהובה. בעודו מכניס את המכתב שזה עתה כתב למעטפה, דמעה גדולה
ומלוחה נזלה מעיניו והתגלגלה על פני זקנו הארוך והלבן. הלורד
יורקו לא שם לב לכך, כל תשומת ליבו הייתה ממוקדת בסגירת
המעטפה. חלק ממנו זעק שלא יעשה זאת. ססיליה תסלח לו והכל ישוב
להיות כשהיה. אבל חלק אחר, גדול ומאיים, האיץ בו לגמור את
המלאכה לפני שיהיה מישהו שיבחין בחסרונו בשולחן ארוחת הבוקר.
הלורד פלט אנחה ארוכה נוספת, מהולה בכאב ובהקלת מה. חותמת
השעווה שלו, הנושאת את שמו, הייתה מוכנה והוא הטביע אותה על
סוגר המעטפה. אותיות השעווה הארגמניות התייבשו במהירות על רקע
המעטפה המוזהבת. הלורד הניח את המעטפה על שולחן המכתבים שלו,
כשם שהיה עושה לכל מכתב שהיה שולח בימי מלכותו, למלך זה או
אחר. דמעות מילאו את עיניו אך הוא לא הרגיש בכך. ככל מלאכה
שעשה בחייו הארוכים, הוא השתדל לעשות גם את המשימה האחרונה
בחייו מושלמת. הוא לא ייתן לשום דבר להסיח את דעתו ממה שעומד
לפניו.
לאחר שהניח למעטפה לעזוב את ידיו, פנה לדלת המובילה למרפסת
חדרו. הוא סובב את המנעול ויצא למרפסת. רצפת השיש הלבנה הייתה
צחורה יותר מתמיד. מעקה הזהב נצץ באור הזריחה הרעננה.  הלורד
השעין את ידיו על המעקה ולחץ עליו בחוזקה, כבן היוצא לדרך
ומבקש להיפרד מאהוביו בפעם האחרונה. כובעו הארגמני, אותו כובע
שחבש לראשו במשך כל ימי מלכותו, היה לפתע כבד עליו. הוא נשם
מלוא ריאותיו את אויר הממלכה היפה שלו, שלא ישוב לראות עוד
לעולם, לא מנקודת מבט זו, לפחות. העצים הירוקים, הפרחים
הצבעוניים, המרהיבים ביופיים, ציפורים הבאות להרוות צימאונן
במזרקות האבן שהיו מפוזרות ברחבי הגן ופרפרים קלי כנף שהיו
משביעים את בטנם בצוף הפרחים. כן, יהיה חבל לעזוב את כל זה,
אבל מעל הכל, חשב הלורד יורקו, יהיה לו קשה בלי ססיליה אהובתו.
כל הפרחים שבעולם לא משתווים ליופייה של ססיליה. הוא שאף
לריאותיו שאיפה אחרונה מהאוויר הטהור של ממלכתו ונכנס פנימה,
כשהוא סוגר מאחוריו את הדלתות המוזהבות.
הלורד ניגש למיטתו והוריד את כובע הארגמן וגלימתו הכחולה. הוא
היה לבוש במיטב בגדיו, כך חשב שיהיה מוטב לכולם, ובמיוחד
לססיליה ולילדיהם. הוא הניח את כובעו וגלימתו בצורה היפה ביותר
שיכול היה בזמן שכזה ופנה לעבר שולחן הכתיבה שלו. הגביע הכסוף
היה מונח שם מאז אתמול בלילה. פשוט לא היה לו אומץ לעשות מעשה
שכזה בלילה. הוא חשב שיותר טוב יהיה אם יישן במיטתו למקרה
שמשהו יקרה בארמון ואחת המשרתות תבוא להזעיקו. הוא לא רצה
שיתגלה דבר שכזה באמצע הלילה.
ציוץ הציפורים העליז קטע את מחשבותיו. הלורד יורקו הושיט את
ידו ואחז בגביע. הנוזל האדום והסמיך כאילו לעג לו. יורקו השתדל
להימנע מהסחות דעת ולכן אמר כשפיו מרוחק פחות מסנטימטר מהגביע:
"אני מקווה שזהו המעשה הנכון", ואז לגם מהכוס את כל תכולתה.
כשהרעל האדום והסמיך מחלחל בתוך עורקיו, יורקו הניח את הגביע
על השולחן ונתן לעיניו להיעצם. המחשבה האחרונה שחלפה במוחו
הייתה ססיליה. ואז הוא חשב לא עוד. הכל נגמר.