כמה זמן כבר לא הרגשתי ככה?
בוהה בכוס הבירה,עוד שלוק ונופלים.
מהרהר במחשבה איפה אסיים את הערב,על הרצפה או ביער הקרוב.
ואז אני נופל לתוך תהום מלאה בדם וכאב,זעקות של אנשים,ילדים
עצובים ללא טיפת אושר."המלנכוליה השתלטה עלינו",הם אומרים.
אני האוייב הכי גדול,אף אחד לא יכול להתחרות בי בהרס עצמי.
עוד קצת ואני מת והרי למי איכפת?
מוטב לי לצלול לתוך עולם הדיסטורשן,שבוי בעולם התמימות.
רוצה הכל,אבל רצונות ומציאות,מרחקים של גלקסיות.
19 שנים של דיכאון,מישהו יכול להסביר מאיפה בכלל הגיע הנזק
הזה?
כל הרוע מכונס בבן אדם אחד שהשאלה למה עולה לו לראש בערך כל
2שניות.אני התופעה הכי לא מובנת ביקום,כמו איזה טפיל גובה 5
מטר שמסרב להימחק.ושוב אל תוך עולם המלודיות,רץ לכיוון האש.
נהרוג את עצמנו שוב,כמו בכל ערב,אין לנו מה להפסיד.
ואז שמש,הציפורים מצייצות,אני מתעורר,כלום לא השתנה.
השנאה נשארה,הכאב שוב עוצר מלכת.
אצלי הכל חרא,מה איתכם?