נכתב בסדנת דיוקן עצמי במתא"ן קיץ 2002. והאמת היא, שזה נשמע
הרבה יותר טוב כשזה בקריאה. בכל מקרה, נורא חשוב לי שתגיבו על
זה.
שקט, כל-כך הרבה שקט ואני עוצמת עיניים וחושבת עליך, אבא,
מתחלחלת משהו מהמחשבה. כי האמת היא, שהחור הזה שיש לי בבטן,
הוא בגללך
ואני כל הזמן חושבת אם מילים היו פותרות את זה.
בתוך הנפש הצעירה הזאת יושבת לה ילדה קטנה גדולה- אוחזת
בובת סמרטוט כחולה ובוכה, מבינה דברים שאני לא צריכה להבין
מנסה לסלוח על טעויות לא לי, לסלוח לעצמי שנדפקתי ככה.
אתה מבין את זה אבא, כמה זמן הכינוי הזה לא שומש
כמה רחוק אני נמצאת, כמה קטן העולם הזה שדחקתי ממנו
בבעתה אנשים כל-כך טובים. כל-כך טובים.
אבא, בבייגלה שלי, העגול הזה עם הנשמה, יש רק לכלוך,
אם היה דבר כזה שחור מידי, ככה זה היה.
ויש ילדה קטנה עם עיניים בצבע חום דבש, עמוקות נוצצות
עיניים כאלה שזכו להרבה בכי, כאלה שמראות על התבגרות כל-כך
מהירה.
ועל עיצוב אישיות מוזרה של ילדה מוזרה אף יותר.
והשפתיים שלי, איך הן אוהבות את הרעש, איך הן אוהבות
את השקט, איך פוחדות להגיד מילה אחרונה לא נכונה.
צללית שחורה של גבר גבוה מידי אולי גם שנוא מידי
אולי גם כמו שחקן הקולנוע הטוב בעולם.
גם אני, הבת הזאת שלך, שסיימה תהליך שלם של התבגרות בלעדייך,
משחקת ככה ברגשות של אנשים
גורמת להם להרגיש את אותו כאב בטן שאני מרגישה
גורמת להם להרגיש לפעמים כל-כך אפסיים.
לא לכולנו יש הערכה עצמית כזאת עצומה, לרובנו גם אין
פחדים כל-כך משונים. ציניות היא כלי הגנה לא שימושי במיוחד,
אנשים מתרחקים מאנשים שחושפים אותם ככה,
יותר מידי אמת, יותר מידי כנות.
מחכה לרגע, שאני אבין למה
בן אדם כזה יכול לקבל תפקיד
של עיצוב חיים.
10.7.02 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.