היא מדברת.כולם מקשיבים. מעתיקים. שואלים. היא עונה. מסבירה.
הם שוב שואלים והיא שוב עונה. ורק אני נבלע במובן מאליו
שבשבילי הוא לא כל כך מובן. מקשיב ונבהל ושומע וצועק צעקה
שקטה, שאף אחד לא שומע.
וכולם מנסים להוכיח משהו שהם לא מאמינים בו ובלי אמונה, אין
הצלחה.
היא סורקת עם עיניה הגדולות בחיפוש אחר האי ודאות, מביטה
בעליצות ניצחונית בקרב בו אין מפסידים. ורק אני שותק. קצת
מקשיב, קצת שומע ואולי קצת גם מאמין. סורק את החדר בעיני
בחיפוש אחר המובן. אנחנו חרא של דור. ולמען האמת, אנחנו דור
מזויין.