סילבי לא הייתה קשורה לכלום ולאף אחד והייתה מרחפת באוויר רוב
שעות היממה ליד המנורות של פנסי הרחוב. לא כולם הצליחו להבחין
בה כי לא היה לה כל סימן ולא הייתה לה כל משמעות ולכן גם לא
הורידו אותה משם. שני בעלים היו לה לסילבי בהיסטוריה הרחוקה
שלה, אצלם חיפשה ולא מצאה את האהבה שלא קיבלה אף פעם מאמה,
ואלו גרשו אותה מעל פניהם מיד כשגילו שלא תוכל ללדת.
סילבי שלא ינקה אף פעם עד ששבעה לא הצליחה לפתח רחם פורייה
ושחלותיה היו כצימוקים, ורק גופה הצר משך את הגברים אליה, עד
שחשו בריקנות שמתחת לשמלתה.
מיד בשנה הראשונה לחייה למדה סילבי לא לבכות בקול, שכן איש לא
הגיב לכך ולא ניגש אליה מחוץ לשעות ההאכלה הרשמיות וכל תשומת
הלב הופנתה לאמה שבסמוך לתאריך הלידה חלתה במחלה ההיא, שאין
להזכיר את שמה, ושהיה ברור מי גרם לכך לפי כל הנסיבות
וההקשרים.
בתחילה, כשהייתה מתאפקת ולא בוכה החוצה, היו הדמעות מציפות את
גופה של סילבי מבפנים וממלאות בו כל מקום פנוי. אחר כך הלכו
הדמעות ורבו והן התפשטו והגיעו גם לאיברים הפנימיים הרגישים
והתחילו ללחוץ עליהם ולכווץ ולחנוק אותם ולא נותר עוד מקום
לנשמתה לעמוד בו מבלי לטבוע, וכדי להינצל ממוות התרוממה זו
ופרצה החוצה דרך החור שבלב, וחזרה ושבה לגופה שנשאר במיטתה
מחכה לה שתשוב רק כאשר שככו המים.
ימים רבים היה נשאר גופה במיטתה ריק מנשמתה ואחר כך התחברו
הימים לחדשים והחדשים לשנים עד שהכניעה אותו בדידותו ויום אחד
הצטרף גם גופה למסע והחל משוטט יחד עם הנשמה באין איש מחפש
אחריהם ואין איש קורא אחריהם חיזרו.
את הפנסים גילתה סילבי כאשר שוטטה פעם לידם באקראי ואלו הטיבו
אתה ונתנו לה קצת מאורם ומעט מחומם עד שבחרה בהם להיות לה
למקום מפלטה גם כשהיו כבויים, כי לא למדה לבקש יותר ולא למדה
לקחת לעצמה.
וכך, בתחילה רק בעתות מצוקה ואחר כך מדי יום כדרך של שגרה,
הייתה סילבי מתנתקת מן האדמה הקשה ועוזבת יחד עם גופה ועולה אל
על ומתרחקת ומגיעה אל הפנסים שלה בהם קבעה לה את ביתה, והייתה
מעופפת סביבם ומרחפת לידם ונושמת מעט מן המרחבים, ופעם אף עבר
ילד קטן  לידה אוחז ביד אמו והוא ראה אותה והבחין בה וקרא:
"תסתכלי, אמא, הנה אשה הליקופטר", אבל אמא שלו שלא ראתה אמרה:
"תפסיק לדבר שטויות. אין דבר כזה. זה בטח רק ברחש גדול."