"יוני, תביא את המים"
"עזוב אותי...."
"נו, יוני, בחיאת, אני לא מגיע לבקבוק"
אני פותח עיניים ומסתכל למעלה. כן, עדיין באותו מקום, על אותו
מזרן דק וסינטטי. משמאלי יאסר, מימיני נחמיה. אני מאמץ את
העיניים בחושך, לראות איפה הבקבוק. נחמיה שוכב על הצד, מכורבל
כתינוק, מחבק את הבקבוק עם מעט המים שנשארו לנו עד שהסוהר
הנחמד שלנו, לארס, יבוא בבוקר וימלא לנו אותו במעט מים יקרים.
יש לנו ברז בתא, אבל כבר כמה חודשים לא יוצאים מים ממנו, מאז
שחיל האוויר הפלסטיני הפציץ את המוביל הארצי. בכלל, מים נהיו
המצרך הכי יקר פה לאחרונה.
"נו, יוני, יאללה, תביא את המים"
אני נאנח בקול ורוכן לעבר נחמיה, דוחף אותו קצת ומשחרר את
הבקבוק מאחיזתו.
"קח קרציה, תשתה ותשתוק קצת"

איך הגענו למצב הזה?
איפה טעינו?
האמת, לא כזה רע לנו פה בתא. פעם, לפני הרבה זמן, להיות באבו
כביר היה מין מיתוס כזה, מישהו שפעם היה מלך והיה לו הכול, מצא
את עצמו באבו כביר, זה היה סימן הנפילה הקלאסי ביותר. אבל פעם
אבו כביר לא נראה ככה. פעם גם קראו לו אבו כביר. היום יש למקום
שם ארוך ומסובך באנגלית, משהו שאפשר לתרגם חופשי ל"מחנה מעצר
זמני של כוחות הברית הדמוקרטית המאוחדת". שכונת אבו כביר כבר
לא נמצאת פה, גם לא הכביש שהוביל פעם מתל אביב לחולון. חלקים
מהכביש עדיין פה, אבל רק מתאבד ינסה לעבור. מחנה המעצר הורחב
ומוגן בשטח סטרילי של שני קילומטרים מכל כיוון.
מחנה מעצר זמני.... זו בדיחה. יאסר, נחמיה ואני נעולים פה כבר
חצי שנה, לפחות.
אבל כמו שאמרתי, בכלל לא רע פה. תפוס כל אחד שם בחוץ ותציע לו
מיטה במקום מוגן עם אספקה שוטפת של מים ואוכל, ותאמינו לי, אם
יש לו קצת שכל, הוא ייקח את זה.
מצחיק, כשהייתי ילד, לפני יותר מ-30 שנה, ראינו סרטים על
עכשיו, כביכול. הסרטים הראו חבורה אמיצה של אנשים מאוחדים
נלחמים ברובוטים אכזריים ששולטים בכדור הארץ.
בדיחה.
הרובוט היחיד שיש פה בסביבה הוא הרובוט ששולט בתנועה של המצלמה
שתלויה בפינה של התא. בהתחלה, המצלמה הייתה מצלמת כל תנועה
שלנו, שנתנהג יפה, אבל מאז שתחנות הכוח הושבתו מהלחימה, אין
ממש חשמל זורם, אז משתמשים בגנראטורים, וכנראה שמצלמה שמשגיחה
שלא נהרוג אחד את השני בתא לא מצאה מקום מספיק גבוה בסדר
העדיפויות של שובינו.
אמנם אין לנו חופש כשאנחנו כלואים פה בתא, אבל עם מה שקורה שם
בחוץ, חופש הוא מחיר קטן לשלם תמורת הגנה, אוכל ומים, במילה,
חיים.

קוראים לי יוני. אני סגן אלוף בצהל"ה. פעם קראו לצבא ששירתתי
בו צה"ל, אבל היום קוראים לו צהל"ה, צבא הגנה לישראל
החילונית.
רציתי לפתוח ולספר כי השנה בה התחיל כל הבלגאן הזה הייתה שנת
2018, אבל זה לא יהיה מדויק. אפשר להגיד שהכול התחיל בשנת
2007, או בעצם בשנת 1993, או אולי בשנת 1967, או אפילו 1948.
אתם יודעים מה? הרי זה התחיל הרבה לפני.....
אבל לצורך העניין, זה התחיל במערכת הבחירות של שנת 2018.

הארץ הייתה אז כסיר לחץ. ב-25 שנים האחרונות סבלה המערכת
הפוליטית בישראל מחוסר יציבות נוראי. העמקת הקרע בין דתיים
לחילונים, בין ימין לשמאל, גרמה לכך שאף ממשלה נבחרת לא הצליחה
לזוז או לעשות משהו, ותמיד בסוף, מרוב תסכול, התפטרה הממשלה
(או הופלה) והיו בחירות חדשות. השקט במזרח, בגדה,  נסך הרגשה
של בטחון, של שלום.....אוי איזו טעות.
המדינה הפלסטינית הוקמה בשנת 2007, כשיורשו של ערפאת המנוח,
מוחמד דחלאן עומד בראשה. לאחר עימות עקוב מדם שנמשך 5 שנים
(משנת 2000), מת ערפאת מוות טבעי, והפלסטינים, ובראשם דחלאן,
הסכימו להסדר זמני של 25 שנים על פיו תוקם המדינה על פני רוב
הגדה, למעט גושי התיישבות יהודים.
בבחירות 2018 המתמודדות העיקריות היו מד"ח (מפלגה דמוקרטית
חילונית) - מין אבולוציה של כל המפלגות החילוניות, מול אמ"ה
(איחוד מפלגות התורה). אמ"ה הוקמה לאחר ברית היסטורית בין
יהדות המזרח ליהדות אשכנז. במסגרת האיחוד, הוסכם כי הדתיים
המזרחים יכירו ברבי מילובביץ' כמשיח האמיתי, ובתמורה יכירו
הדתיים האשכנזים במר"ן עובדיה יוסף המנוח כבנו של אלוהים.
ואז, בבחירות 2018, נפל דבר. אמ"ה זכתה בבחירות ונטלה את
מושכות השלטון. את ראשות הממשלה קיבל החוזר בתשובה, הרב יעקב
אבני, לשעבר השחקן אקי אבני.

פיצוץ רחוק נשמע. נחמיה מתעורר בפתאומיות, מסתכל עלי, שותה את
מעט המים שנותרו וחוזר לישון. בחור טוב נחמיה, גם הוא סגן
אלוף, אבל לא בצהל"ה, אלא בצה"ל. יש לו אישה ו-4 בנות
בירושלים. כבר חצי שנה שהוא לא יודע מה עלה בגורלן במהלך ואחרי
הלחימה על העיר. זה מדאיג אותו עד כדי טירוף.

גם המהפך הדתי בצבא לא החל בערב הבחירות 2018. כבר בשנת 2010
החלה מגמה של גיוס בני ישיבות. על פני השטח הייתה זו מגמה
מבורכת אשר באה לנסות ולאחות את אחד הקרעים הכואבים ביותר בעם,
אולם גיוס בני הישיבות נעשה במסגרת הרחבת הנח"ל החרדי לחיל
בפני עצמו, חיל אשר כלל מספר חטיבות חי"ר, תותחנים, טנקים,
נ"מ, אפילו טייסת מטוסי קרב בחיל האוויר. את הפרויקט הזה יזם
מי שהיה בזמנו תת-אלוף במיל' הרב אפי איתם, אשר לצורך מימוש
הפרויקט חזר לצבא, קיבל דרגת אלוף ואת תפקיד אלוף הנח"ל החרדי.

עם הקמת ממשלת אמ"ה, הוחל תהליך זריז של חקיקה אשר נוסה כמה
פעמים בעבר ומעולם לא הצליח. בראש ובראשונה, נקבע כי התורה
הינה חוקת ישראל הרשמית והבלעדית. חילול שבת נקבע כעבירה
פלילית וכך גם לבוש לא צנוע. שיווק וצריכת מוצרי מזון לא כשרים
למהדרין גם הוצאו מחוץ לחוק. הרמטכ"ל, רב אלוף גבי דהן, פוטר
מתפקידו עקב חילוקי דעות עם שר הביטחון החדש והאלוף-רב אפי
איתם הועלה לדרגת רב-אלוף וקיבל את משרת הרמטכ"ל.
הממשלה החדשה הכריזה בין השאר כי הר הבית הוא מקום קדוש ליהדות
וזה הזמן לשחרר אותו, אחרי 20 שנות כיבוש פלסטיני. ביום שישי,
19 באוקטובר 2018, עלו כוחות צה"ל להר הבית והכריזו על המקום
שטח צבאי סגור עד להודעה חדשה. למרבה הפלא, הגיב דחלאן באיפוק
והסתפק בגינוי הצעד ומחאה למועצת הברית הדמוקרטית המאוחדת.

עוד פיצוץ נשמע, קצת יותר קרוב הפעם. יאסר ונחמיה לא זזים,
כולנו כבר למדנו לישון עם הרעשים הבלתי פוסקים של הלחימה
מסביב. הקול בא ממערב. לארס סיפר לנו אתמול על קרבות עיקשים
באזור יפו בין כוחות צהל"ה  לבין הכוחות הפלסטינים.

הברית הדמוקרטית המאוחדת (באנגלית United Democratic Alliance)
או בקיצור UDA הוקמה בשנת 2012 כאיחוד בין האו"ם, נאט"ו
והאיחוד האירופאי. כוח זה, בשליטתה הבלעדית של ארצות הברית
הוא, ללא ספק, הכוח החזק בעולם, כוח המסוגל להזיז צבא אדיר לכל
מקום על כדור הארץ תוך פחות מיום אחד. באוקטובר 2018, בדיוק
לפני שנתיים, פנתה מועצת UDA לישראל ודרשה נסיגה מיידית משטחי
המדינה הפלסטינית בהר הבית. שגרירה החדש של ישראל בUDA, הרב
נתנאל דורון הכריז במליאה כי הר הבית הוא רכוש יהודי וישאר כך,
לעד.
הכריז,  ועזב את המליאה בזעם.
עוד תפנית היסטורית קרתה בחורף של סוף 2018 , עם הקמתה של
תנועה חדשה בשם צל"י (צעירים לעתיד ישראל). התנועה חרטה על
דגלה את החזרה לאורח חיים חילוני ומתירני והתאפיינה במסיבות
סודיות ופעילויות אשר לא נעלמו מעין השלטון, אולם ממניעים של
שמירה על שלום בית, בחר השלטון החדש שלא לנקוט בינתיים צעדים,
כל עוד פעילות חברי התנועה נסתרת. התנועה הלכה וגדלה, וחברי
התנועה קיבלו בטחון עצמי ואמונה כי מטרתם ליצור סקטור חילוני
חופשי בארץ אכן ברת השגה.
אולם, שקט זה לא יכל להמשך זמן רב.
באביב 2019 תפסו פקחי משמרות הצניעות  שלשה חברי תנועת צל"י ,
שני בחורים ובחורה, על חוף הים צפונית לפלמחים כאשר הם רוחצים
בים ביחד, בבגדי ים לא ראוים. הם נעצרו והובאו בפני בית המשפט
בעוון התנהגות בלתי הולמת. בית המשפט החליט לפטור אותם באזהרה
חמורה, אולם בית הדין הרבני הראשי (אשר קם כתחליף לבג"צ) החליט
להשתמש במקרה זה כדוגמא, למען יראו ויראו, ודן את שני הבחורים
לעונש של 2 שנות מאסר, ואת הבחורה לעונש של 5 שנות מאסר בעוון
פריצות.
הארץ געשה.
תנועת צל"י דרשה את שחרורם המיידי. מאות מחברי התנועה הציבו
משמרת מחאה מול ביתו של ראש הממשלה אבני בירושלים. כאשר הגיעה
המשטרה לפזר את משמרת המחאה, פרצה במקום קטטה המונית אשר
השאירה כשבעה חברי צל"י ושלשה שוטרים הרוגים.
ואז, בתאריך 12 לאוגוסט 2019 , בשעה 5 אחרי הצהריים, זה קרה.
חבר תנועת צל"י, ניר זהבי, פרץ עם מכונית ממולכדת  את שיירת
ראש הממשלה והתנגש בעצמה במכוניתו של ראש הממשלה. מהפיצוץ
נהרגו מעל ל-20 מנוסעי השיירה, כולל ראש הממשלה.
שתי ישיבות חירום נערכו באישון אותו לילה. האחת, בבניין הממשלה
בירושלים, ישיבת אבל ומינוי מחליף לראש הממשלה המנוח. הישיבה
השנייה, כנס חירום של חברי צל"י בכפר המכביה ברמת גן. בישיבת
צל"י הוחלט להתנער ממעשהו של ניר זהבי ולהוריד פרופיל.
בישיבת הממשלה, הוחלט להכריז על ארגון צל"י כעל ארגון טרור
ולעצור את חבריו.

יום שלישי, 13 באוגוסט 2019, השעה 2 לפנות בוקר. כוחות צנחנים
של צה"ל מוזעקים לכתר את כפר המכביה, שם עדיין נמצאים, לפי
הערכה גסה, בין 70 ל-100 חברי צל"י.
שלוות הלילה ברמת גן מופרת בקריאות ברמקול לחברי צל"י לצאת
החוצה בידיים מורמות.
שקט.
סגן אלוף אלי יששכר, המפקד בשטח, מקבל טלפון מהרמטכ"ל איתם
המורה לו לתת למתבצרים אולטימאטום של שעה לצאת לפני פתיחה
באש.
שעה עוברת, כלום. מהחלונות מציצים עשרות אזרחים סקרנים. כולם
שמעו על אירועי היום וכולם חוששים, מה יוליד בוקר.
עוד טלפון מהרמטכ"ל לסגן אלוף אלי, הפקודה ניתנת, לפתוח באש.
סגן אלוף אלי מסרב, רוצה שהחיילים יכנסו, טוען בלהט שאין שום
סיבה לחשוב שהמתבצרים חמושים.
הרמטכ"ל זועם וצועק כי הוא לא יסכן חיי חיילים בפריצה פנימה רק
בשביל לשמור על החיים של כמה טרוריסטים.
רב-אלוף איתם מורה שוב לפתוח באש.
סגן אלוף אלי שוב מסרב. הרמטכ"ל מורה לו להישאר במקום וטורק את
הטלפון.
למקום מגיע בתוך שעה גדוד נח"ל חרדי. בפקודת הרמטכ"ל נשפט סגן
אלוף אלי משפט שדה על סירוב פקודה והמרדה ומוצא להורג בירייה.
חיילי הצנחנים, בפיקודו של המג"ד רב סרן אהוד לא מניחים לחיילי
הנח"ל לפתוח באש ובמקום מתפתח קרב.

כן, שם, בלב רמת גן, בשעה רבע לחמש בבוקר, נורו יריות הפתיחה
של המלחמה הזאת.
מאותו רגע, הכול התפתח נורא מהר, כאילו התסריט כבר היה כתוב,
וכל מה שנשאר הוא שיבואו השחקנים ויתחילו את ההצגה. הרמטכ"ל
המודח רב אלוף במיל' גבי דהן, הרים טלפון בבהילות לשר הביטחון
ודרש כי יורה זה לרב אלוף איתם להפסיק את הלחימה ברמת גן. שר
הביטחון זעם וצעק על דהן כי הוא נחוש בדעתו לעצור את המרד הזה
באיבו, לגדוע את המורדים מהשורש. בסוף שיחה קצרה בטונים
גבוהים, ניתק שר הביטחון את הטלפון.
בתום סבב טלפונים בין אלופי המטה, התקשר דהן למערכת החדשות של
קול ישראל ולמערכת החדשות של תחנת הרדיו הפיראטית "קול החופש"
(אשר משדרת מקפריסין) והודיע כי הוא ממנה את עצמו לרמטכ"ל של
הצבא החדש צהל"ה , וכי הוא, בשיתוף עם עשרה אלופים אחרים
ופקודיהם, נוטל את השלטון.
הפיכה צבאית!
טוב, נו, ניסיון הפיכה יהיה תיאור יותר מדויק.
הלחימה אשר החלה בכפר המכביה התפשטה כאש בשדה קוצים לשאר אזורי
הארץ. חטיבות נח"ל חרדי נלחמו כנגד חטיבות חי"ר אחרות. צה"ל,
תחת פיקודו של רב-אלוף אפי איתם נלחם נגד צהל"ה תחת פיקודו של
רב-אלוף במיל' גבי דהן.
אותי תפסה המלחמה בחופשה בגליל. עם הידיעה שראש הממשלה נרצח,
כבר היה ברור לי שהחופשה מופסקת ואני חוזר לגדוד, אבל האישה
לחצה
"למה אתה חושב שצריכים אותך עכשיו? אתה תמיד עובד כל כך קשה,
בוא לפחות נשאר עוד לילה ומחר בבוקר תחזור לגדוד"
שכנעה אותי האישה.
בניגוד לכל האינסטינקטים שלי כחייל וקצין, כיביתי את הרדיו
והטלוויזיה והלכתי לישון. פחדתי ממה שאני עתיד לשמוע. ייחלתי
לעוד כמה שעות של שלווה. כאילו חוש שישי אמר לי שזה הלילה
האחרון שלי עם האישה, שממחר, החיים שלנו יעשו תפנית של לפחות
700 מעלות.
היו לי בדיוק עוד 8 שעות של שלווה.
האמת? יותר ממה שציפיתי.
הטלפון שלי צלצל קצת אחרי שש בבוקר. זה לא הפתיע אותי, ידעתי
שזה יבוא. זה גם לא הטריד אותי, להפך, שנתי הייתה כל כך טרופה,
שרק ייחלתי לרגע בו יצלצל הטלפון.
"סא"ל יוני?"
"כן"
"תגיע לגדוד עכשיו, יש בלגאן, אל תשאל שאלות, רק בוא. תבוא על
אזרחי, אל תעצור לאף אחד בדרך, לא משטרה, לא משטרה צבאית, אל
תיקח טרמפיסטים, רק טוס לפה, קדימה".
זהו, הלכתי לישון בלילה כקצין צה"ל והוקפצתי בבוקר כמורד,
להלחם מול צה"ל, כקצין צהל"ה.

כחודש לאחר תחילת הלחימה, הוכרזה הפסקת האש הראשונה. כוחותיו
של איתם שלטו ברוב דרום ומזרח הארץ, וכוחותיו של דהן שלטו ברוב
החוף והצפון. מניין ההרוגים הרשמי מעולם לא פורסם, אולם שמועות
וחישובים פרימיטיבים הראו תמונה עגומה על פיה מספר ההרוגים,
אזרחים וחיילים,  בחודש של לחימה עלה על מספר הרוגי כל מלחמות
ישראל ביחד. ערי ישראל חרבו. עשרות אלפי אזרחים, פליטים,  נעו
בהריסות ובדרכים, מחפשים מחסה מהלחימה המשתוללת.

יאסר שוב מתעורר
"חם.....גם אתה לא ישן?"
"סתם, כל הרעש הזה בחוץ"
יאסר פולט צחוק צרוד וקצר, משתעל ונשכב חזרה.
אחלה בחור יאסר, או ליתר דיוק, קולונל יאסר חמיד, מפקד חטיבה
בצבא הפלסטיני. גם לו יש משפחה, בעזה, וגם הוא לא יודע מה קורה
איתם. בנו הבכור נהרג ביום הראשון בו הצטרפו הפלסטינים למלחמה.
בנו השני נלחם עכשיו ביפו. כל פיצוץ מקפיץ אותו, כל ירייה,
אולי זה הוא שם....

במהלך ההפוגה, פרצו כוחות פלסטינים במפתיע למתחם הר הבית וכבשו
אותו ללא התנגדות. ההצלחה עודדה את הכוח התוקף, והם המשיכו
וכבשו את שאר העיר העתיקה, שוב, כמעט ללא התנגדות, מנצלים את
העובדה כי כל כוחות צה"ל מרוכזים בחזיתות מול כוחות צהל"ה.
כוחות צה"ל נעו לכיוון ירושלים במטרה לכבוש מחדש את העיר
העתיקה. כוחות צהל"ה ניצלו תנועה זו על מנת לכבוש את מודיעין.

הלחימה פרצה מחדש. לחימה משולשת.
מוחמד דחלאן, מעודד מכך שצה"ל נלחם מלחמה רב חזיתית, יצא
בהצהרה על פיה כל הסכמי השלום עם ישראל מבוטלים והמדינה
הפלסטינית מתכוונת לספח לשטחה את כל השטח שניתן לפלסטינים על
פי תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947. עוד באותו היום נעו
כוחות חי"ר ושריון פלסטינים מכיוון חברון וג'נין לכיוון דרום
ומרכז הארץ. במודיעין הם נתקלו בכוח צהל"ה והחל קרב מר אשר
בסופו נסוגו כוחות צהלה עד לוד.

השחר מפציע.
אני נעמד ומביט החוצה מהחלון שלנו הפונה צפונה. קו הרקיע של תל
אביב די השתנה בשנה האחרונה. הוא נראה יותר כמו קו הרקיע של תל
אביב לפני 50 שנה, בשנות ה-70. רוב הבניינים הגבוהים נפגעו
ונפלו במהלך הלחימה. מאחורי עסוקים יאסר ונחמיה בתפילה חרישית.
זה לכיוון דרום מזרח, מכה, וזה לכיוון מזרח, לכותל, או מה
שנשאר ממנו. אם בשנת 1967 נלחמו ללא נשק כבד בעיר העתיקה, הפעם
זה היה שונה. הלחימה הכבדה השאירה לא יותר מגל אבנים וחלקי
חומה עומדים איפה שהייתה פעם העיר העתיקה.
לארס מופיע בדלת, מצוחצח, רענן וניחוח, עם בקבוק מים ומגש עם
קנקן קפה שחור, כמה פיתות, זיתים ובצל.
"בורק טווב" הוא מנסה בעברית רצוצה
"בוקר, אינעל רבק, ב-ו-ק-ר" צועק יאסר "בעם אחת בחיים תגיד
כמו צריך!".
"בו-קר" מחייך לארס, מניח את המגש ונעלם.
שוב קול של אש מקלעים מכיוון יפו. בוקר טוב ישראל, יש אור, אז
בואו נמשיך להלחם.

האמת, לקח לכוחות UDA קצת זמן להבין שיש פה מתכון לאסון.
כשהחלה הלחימה המשולשת בין צה"ל, הפלסטינים וצהל"ה, נפל למועצת
UDA האסימון שעם נשק גרעיני שמסתובב באזור, ולא ברור מי שולט
בו, עדיף שהם יכנסו יעשו קצת סדר. הכוחות הראשונים של UDA
הגיעו לפה בסביבות אוקטובר 2019, בדיוק לפני שנה. המטרה
הראשונה שלהם הייתה להשתלט על ארסנל הנשק הגרעיני של ישראל.
ממשלת ישראל מחתה נמרצות על התערבותה הניטראלית של UDA וטענה
כי אם כבר התערבות, UDA צריכה לעזור להם לטפל במורדים ובפלישה
הפלסטינית. מיותר לציין כי מאז עליית אמ"ה לשלטון, לא היה
סיפור אהבה גדול בין UDA לבין מדינת ישראל, ולכן, הייתה UDA
נחושה בדעתה להשתלט על המדינה, להפריד בין הניצים ולהחזיר את
הסדר.
כוחות UDA היו די מעודדים מהתפיסה החלקה של הכור הגרעיני
ומאגרי הנשק הגרעיני של ישראל. בחודש ינואר השנה, לאחר הפוגה
של חודשיים בקרבות, ניסה כוח צה"ל להשתלט מחדש על הכור הגרעיני
בדימונה. המבצע נכשל, אולם הוא עלה בחיים של מעל למאה חיילי
UDA.
הלחימה המשולשת נהפכה ללחימה מרובעת, עם אלכסונים.
במשך חודשים לאחר מכן, אי אפשר היה לדעת מי נלחם נגד מי ואיפה.
היחידות הלוחמות היו בחוסר סדר וידע מודיעיני משוועים. תשתיות
המדינה הפכו ליעד מרכזי של הפלסטינים ומאוד מהר קרסו גם אמצעי
התקשורת. בכלל, מלחמת התשתיות נהפכה לחביבה ביותר על הצדדים,
למרות שגם זה הדגיש את האבסורד שבמלחמה. הרי תפציץ את צינור
המים לירושלים וגם לרמאללה לא יגיעו מים. תפגע בתחנת הכוח
באשדוד וכל עזה גם תהיה בעלטה.
מדי פעם נעשו דילים בין הצדדים הלוחמים. בעיקר ניסו הדיפלומטים
מ-UDA לעשות דילים עם כולם, אבל זה אף פעם לא תפס. גם כאשר היה
נדמה כי צה"ל וצהל"ה מאחדים כוחות נגד התקפה פלסטינית במקום
מסוים, מיד היה ניתן לשמוע דיווחים על קרבות שפרצו לאחר מכן
בין לוחמי שני הצדדים.

יאסר, נחמיה ואני נתפסנו באותו יום, במרחק של פחות מחמישה
קילומטרים אחד מהשני, ושוב, זו עוד יופי של דוגמא לכמה אבסורד
המצב פה.
זה היה בסביבות פסח השנה. הפלסטינים כבשו מידי צה"ל את באר שבע
כשבועיים קודם. אנחנו, מצידינו, היינו עסוקים בהתקדמות יפה
דרומה לאורך החוף, כובשים מאחזים חלשים ומבודדים של צה"ל.
אחרי אשקלון שברנו דרומה כי לא רצינו לפתוח חזית בעזה החזקה.
קצת צפון-מערבית לבאר שבע נתקלנו בפלסטינים שניסו לצור רצף בין
באר שבע ועזה. בפעולה מבריקה הצלחנו לשבות את מפקד הכוח
הפלסטיני, קולונל יאסר.
בפעולה מבריקה לא פחות, הצליחו כוחות UDA לאגף אותנו ולשבות את
כולנו ביחד. לאחר מיון ראשוני, פורקו האנשים מנשקם ושוחררו. רק
יאסר ואני לא שוחררנו, בגלל הדרגות.
באותה שעה בדיוק, התנהלה התקפת הנגד של צה"ל על באר שבע. נחמיה
נשבה על ידי הפלסטינים בפעולה זו וכבר עמד כפות עם גבו לעץ
ועיניו קשורות, מול כיתת יורים פלסטינית מאולתרת, כאשר כוח UDA
עבר במקום. לאורך ארבע שעות הלחימה  בין כוח ה-UDA לבין כיתת
הפלסטינים נשאר נחמיה בתווך, קשור לעץ עם עיניו קשורות, שומע
את הכדורים שורקים מסביבו ומתפלל לאלוהים שיגן עליו. בסופו של
דבר נסוגו הפלסטינים וכוח ה-UDA אסף את נחמיה התשוש ומרוט
העצבים.
הגענו לאבו כביר לפנות ערב. הנסיעה הדהימה והעציבה אותי. לא
הייתי בתל אביב מעל לחודש. אמנם לא עברנו בתוך תל אביב, אולם
היה ניתן לראות מרחוק את ממדי ההרס שזרעה הלחימה המרה בעיר.
נכנסנו למתחם והובאנו, אחד אחד, אל מול מפקד מתקן  המעצר,
אמריקאי ענק, קולונל טום.
"מה יהיה אתכם?" רעם באנגלית טקסנית
"רק נלחמים על החופש והאדמה שלנו" עניתי באדישות. רציתי רק
לעצום עיניים, לא זכרתי את שנת הלילה הרצופה האחרונה שלי.
"קרייזי" חייך ודפק עם האצבע על הרקה "הג'וז נלחמים בז'וס
האחרים, שנלחמים בפלסטניאנס, שנלחמים בכל הז'וס.... במלחמה
צריך סדר, אי אפשר להלחם בכולם".
"אי אפשר לבנות אומה גדולה בלי מלחמת אזרחים" חייכתי אליו
"אתם, האמריקאים, כבר צריכים לדעת את זה"
זה עצבן אותו
"זה לא מלחמת אזרחים" דפק על השולחן "זה...זה....פיס אוף
שיט!"
לא עניתי לו. רק שייתן לי ללכת לישון.
"אבל מה, איזה קאטצ' ביום אחד" חייך ונשען אחורה "שלושה
קולונלים, אחד מכל צד. אולי, אם נצליח לתפוס את כל המפקדים,
נוכל להרגיע את החיילים ולגמור את המלחמה הזאת. בכל מקרה,
ברוכים הבאים להילטון UDA, או כמו שאתם קראתם לו פעם, אבו
כביר."
חייכתי, למרות התשישות, הצחיקה אותי הצורה בא אמר "אבו-כביר"
במבטא אמריקאי, כאילו מבטא שם של מסעדת המבורגרים.
"מה אתה מחייך?" רעם "אני לא יודע כמה זמן תהיה פה, אבל
בשבילך, באדי,  המלחמה הזאת נגמרה. או שתישאר פה עד שהכול
יגמר, או עד שאנחנו נעוף מפה, ואז, מצידי....."
קולונל טום ניגב את מצחו הרחב ונאנח "וואת א קרייזי
פלייס....עוד יהרוג אותי המקום הזה"
"אה, עוד דבר אחד" אמר בחיוך לפני שיצאתי "אתה ושני הקולונלים
האחרים הולכים לאותו תא.... קצת פאן, אה? תשמרו אחד על השני"

וזהו, מאז אנחנו פה, כבר חצי שנה בערך.
קולונל טום כבר לא פה. הוא נהרג במארב של  חולייה לא מזוהה על
כביש יפו בת ים, לפני קצת יותר מחודש. הקשר היחיד שלנו עם
העולם הוא לארס, שוודי חייכן וחביב. אסור לנו לצאת הרבה, כי
בית הכלא מלא בחיילים, קצינים ומרגלים של שלושת המחנות הניצים
ואין זה סוד שבתא מספר 117 יושבים שלושת הקולונלים, השבויים
הבכירים ביותר של UDA. הגישה של קולונל טום הייתה שאם הוא ישים
אותנו ביחד, זה ימנע ממישהו לנסות לפוצץ אותנו. לא הייתי בונה
על זה. במלחמה הזאת, הכול יכול לקרות.
אז כמו שאמרתי, בכלל לא רע לנו פה. בהתחלה אמנם לא ממש דיברנו
אחד עם השני, אבל עם הזמן התחלנו להבין שאנחנו רק אנשים, חלקים
קטנים במערכת שהכתיבה לנו לשנוא אחד את השני. כבני אדם, אין
שום שנאה ביני לבין יאסר ונחמיה. כבני אדם, היינו רק רוצים
לחזור הביתה, לעזה, ירושלים וחולון, למשפחות, לחיים נורמאלים.
את הימים שלנו אנחנו מעבירים במשחקי שש בש, דיונים על שמועות
שאנחנו שומעים לגבי הלחימה ושתיקות ארוכות. שתיקות שבהן כל אחד
מאיתנו חושב על המשפחה, על החברים, על מה היה, מה יכול היה
להיות והחורבן המוחלט של הכול, של הארץ, של כל מה שעמלנו כל
החיים לבנות. כמה קשה לבנות, כמה קל להרוס.

"מארס, עוד הבעם!" צועק יאסר בהנאה ומחכך את כפות ידיו "אמרתי
לכם, יהוד לא יודעים לשחק שש-בש."
נחמיה קם מהשרפרף, מובס, ויאסר שולח לעברי חיוך משוחץ "בוא,
יוני, יא כאלב, אני ילמד אותך לשחק כמו צריך"
אני מושך בכתפיים ומסתובב חזרה לחלון. נחמיה מסתכל עלי ומתיישב
חזרה. הם מתחילים לסדר את האבנים.
אני מסתכל החוצה מהחלון שפונה צפונה, לכיוון תל אביב. מאחורי,
הבית, אם הוא עוד קיים, האשה, אם היא עדיין בחיים.
בצד שמאל השמש מתחילה לנשוק לים. הים מצידו, לא מתנגד ובולע
אותה לאיטו.
אם מסתכלים על הים, הכול נראה רגיל, כמו תל אביב היפה והחיה של
פעם.
הכול נראה רגיל במבט ראשון, חוץ מההבזקים מכיוון יפו וחוסר
התנועה הזה בעיר. כמו יום כיפור. לא רואים אנשים, לא מכוניות,
לא מטוסים, כלום. מגדל שלום עומד באמצע, שוב הבניין הכי גבוה
בתל אביב, למרות שגם הוא היה פעם גבוה יותר.
עם השמש ששוקעת עוטפת את תל אביב עלטה מוחלטת, ושוב, כמו בכל
יום, לפחות פעם ביום, אני שואל את עצמי שתי שאלות.
איך הגענו למצב הזה?
איפה טעינו?