התעוררתי בין הלילה לבוקר, חשבתי ששמעתי את הקול של אמא.
התישבתי על המיטה וניסיתי לשמוע אם קרה לה משהו. לא שמעת כלום
חוץ מכמה קולות של נשימה, אז חזרתי לישון. אחרי כמה דקות שמעתי
את אמא בוכה, בכי חזק, כזה שהיה לי כשנפלתי מהאופניים ופתחתי
את הסנטר, בכי שבוכים שנפתח משהו שאתה לא רוצה לתת לו להיפתח.
זה נשמע כאילו היה להורים שלי ריב, אז הערתי את אחי הקטן שישן
לידי. לאט, לאט הוא התעורר, פקח את העיניים והסתכל עלי במבט לא
מבין.
חשבתי, למה היא עושה כל-כך הרבה רעש, כדי ללכת לבדוק את זה,
חוש הסקרנות שלי הופעל מיד.
אז בשקט, בשקט, אפילו בלי לנשום, רק הקול של כפות רגליים קטנות
יורדות במדרגות, עמדנו לגלות על מה היה כל הרעש למטה.
ואיך שפתחנו את הדלת ראינו אותם שוכבים על רצפת המטבח, היינו
שמחים על זה ששניהם עשו את הכי טוב שהם יכלו. "הי, יש בטח דרך
יותר קלה להכין ארוחת בוקר."
שניהם קמו ממש מהר, כאילו הם נתפסו או משהו. ואז הבנו סוף
סוף, זו היתה ארוחת בוקר בהפתעה שהם תיככנו.
העיניים של אמא היו אדומות והיה לה כתם גדול של דם בין
הרגליים. לאבא היה חיוך מוזר על הפנים והוא נראה מאושר מין
הרגיל. כאילו הוא הסיג משהו שכבר הרבה זמן הוא ניסה להסיג.
אמא הסתכלה עלינו במבט מפוחד, כאילו היא ניסתה להגן עלינו
ממשהו.
אמא מעדה וניסתה לגרום לנו להבין, בזמן שאבא היה עסוק בלבישת
המכנסיים.
אמרנו: "כבר עשיתם מספיק, אל תדאגו אנחנו נעשה את השאר".
המסע שלנו נגמר, אז הכנו קפה ועוגיות, והכנו להם ארוחת בוקר. |