"אנרכיסט", נהגו לומר עליו, אך הוא אהב לראות את עצמו כהדוניסט
ואף ניהליסט מוצהר, הוא גם אהב להשתמש במילים גבוהות.
"ההומוספיאנס הם מין נאלח" נהג להגיד, "אני לא מבין למה הם
רואים עצמם כפאר הבריאה, כאילו כל העולם הזה שייך להם, נברא
עבורם והם שליטיו. הרי אנחנו פתטיים בדיוק כמו הפרה שגדלה רק
כדי שיאכלו אותה ולא לשום מטרה אחרת, ההבדל היחיד הוא שאנחנו
יודעים שיאכלו אותנו בסוף, ולכן אנחנו מנסים לרוץ במרוץ מטורף
אחרי השעון, מנסים להספיק לעשות משהו לפני שנמות, מנסים להנציח
את עצמנו בעולם כדי שכך, אולי, נצליח לברוח מהמוות. ואז כשהוא
יגיע, נצחק לו בפרצוף, נגיד לו שגם אם הוא ייקח אותנו, אנחנו
נשאר בעולם המזוין הזה לנצח, כי יש לנו ילדים שנושאים את הקוד
הגנטי שלנו ואת השם שלנו, כי השם שלנו יישאר לעד בספרי
ההיסטוריה כמי שהמציא את מכונת האספרסו שהיא גם מכונת כביסה עם
חיבור לאינטרנט ועושה ביביסיטר על הילדים כשאתה לא בבית,
וכמובן כי רשמנו את השם שלנו בביטון כשיצקו את המדרגות של
השכנים כשהיינו בני 12. אז "מר מוות" ניצחנו אותך!", "הרי
המרוץ אחרי הנצחיות הזאת הוא פתטי כל כך ואם זאת אנו ממשיכים
בו, אם הפרה הייתה יודעת שהיא תמות, גם היא הייתה בלחץ, לא?"
"ושוב בחזרה למשפט הראשון- אנחנו מין נאלח, ואני כמיזנתרופ
מוצהר אומר שהבעיה היא שאני אנושי, גם אני במרוץ אחרי הנצח,
ולכן, אם לא אכפת לכם, אני חייב לזוז, תשלמו את החשבון עבורי,
אני אחזיר בפעם אחרת..."
הוא אהב לזיין בשכל. הוא היה טוב בזה.
לא הייתה לו שום בעיה עם החיים, הוא פשוט לא אהב אותם. תמיד
ניסה לחיות את הרגע, תמיד נחשל. היו לו הרבה חברים, כולם אהבו
אותו, היו לו חיים מעניינים ועדיין היה לו משעמם, נדמה כאילו
לא הצליח להתחבר מעולם לשום דבר או לשום מקום, הוא נהנה מחברת
חבריו אך לא הרגיש עצמו חלק מהם, רק קשור אליהם איכשהו. היו לו
נשים, אבל הוא לא הצליח מעולם להתחבר לאף אחת מהם, ולכן סתם
פרק עליהן את תשוקותיו המיניות, זה היה כיף (אי אפשר להכחיש),
אבל התחיל להיות משעמם באיזשהוא שלב.
הוא הרגיש בודד בעולם, אבל זה לא הפריע לו במיוחד, מה שכן
הפריע לו זה השעמום, הוא לא סבל את ההרגשה הזאת! לא שעמום
מחוסר מעש, אלא שעמום מחוסר ידיעה של מה אתה רוצה לעשות-
ההרגשה שאתה יודע שאתה רוצה לעשות משהו, אבל אתה לא יודע בדיוק
מה, אכלה אותו מבפנים.
כך ניהל את חייו, משחק כאילו אכפת לו מהסביבה, כאילו הוא באמת
מביעה רגשות, מנסה ליהנות מהחיים עד שהמוות ייקח אותו, והוא
קיווה שזה יקרה מהר כי נמאס לו לנסות.
הוא היה עצלן.

יום ראשון, שבוע חדש, התחלה חדשה, לא היה לו כוח לזה. טרק את
השעון המעורר ברצפה וניסה לגנוב עוד כמה דקות שינה, אחר כך
הצליח על ידי ריכוז כל הכוחות המנטאליים שלו לגרום לעצמו לקום
מהמיטה ואז צנח עליה שוב, התכסה בשמיכה ושם את הכרית על הראש-
טקס הבוקר הרגיל. לבסוף קם, הכין לעצמו קפה, פתח את העיתון
והחל לרפרף בכותרות- פוליטיקאים רבים, אנשים רוצחים זה את זה,
אונסים, שודדים. "למישהו יש חיים יותר מעניינים מלי" אמר
לעצמו. לפתע נתקע בפרסומת ענקית עם הכותרת "היום הוא היום
הראשון בשארית חייך". הוא כמעט נפל מהכיסא מרוב צחוק, כבר הרבה
זמן לא שמע משפט מדכא כמו זה.
הוא המשיך בשגרת היום, אוניברסיטה, קצת עבודה אחה"צ, בערב יצא
לפאב קצת וחזר שוב הביתה, באמת לא משהו מיוחד.
ואז זה הגיע, יותר נכון היא הגיעה, זה היה ביום חמישי בערב,
היא הייתה שיכורה לגמרי, הוא היה רק מבושם. היא נראתה חמודה-
תמיד טוב. היא הייתה שיכורה- מראה על אופי חיובי. היא נאמה
נאום שלם על הצורך בדיקטטורה- בחורה חכמה! הוא החליט לנסות...
"סליחה, ראית את הכלב הפאבלוביאני שלי?" , "משפט ממש צולע, כדי
להתחיל עם בחורה" ענתה לו, "לא ביקשתי הערות לגבי המשפטים שלי,
חוץ מזה לא סיימתי עדין, איך את יודעת שהוא גרוע?" , "טוב נשחק
את המשחק, לא, לא ראיתי את הכלב שלך" , "חבל" ענה, "עד שאילפתי
אותו הוא ברח, אתן תמיד מדברות על עצמכן ברבים?" , "רק כשמתחשק
לנו", "אני יכול להזמין אתכן לבירה?" ,"טוב, אבל רק כדי למנוע
ממך להתחיל עם עוד בחורות במשפטים צולעים כאלה" ,"אם הוא צולע,
אז איך הוא הצליח?", "הוא לא הצליח, אנחנו מנצלות אותך כדי
לקבל בירה חינם", "זה בסדר, אני אנצל אתכן למין בהמשך הערב".
"ניצחתי" היה המשפט הראשון שאמר לה בבוקר כשהתעוררו.

הקשר איתה לא היה שונה בהרבה משאר הנשים שהיו לו בחייו, הוא
התבסס על מין, הרבה מין ועל "הפריה אמוציונאלית הדדית"- הם
הצחיקו אחד את השני, הוא נהנה מחברתה והיא נהנתה מחברתו, לא
הרבה מעבר לזה. עדיין זה היה הקשר הכי קרוב שהיה לו בחיים (הוא
חשב לעצמו) הוא נהנה והחליט להמשיך בלי ממש לדעת לאן זה
מתקדם.
זה לא התקדם הרבה, היא זרקה אותו אחרי חודש.
זה פגע בו אך הוא החליט לא להתייחס לזה ברצינות ולהמשיך עם
החיים. "התעלמות היא התרופה הטובה ביותר למצבים כאלה" היה
מסביר לסביבה, לעצמו.
הוא היה שקרן, זה כאב לו אבל הוא לא הסכים להודות.
אדם נורמאלי, מנסה לא להיות כזה, בונה פילוסופיות
אקזסטיונליסטיות סותרות, מנסה להתנתק, מנסה להתחבר, משקר
לעצמו, מנסה לראות את עצמו כלא מערכתי, כמיזנתרופ, כציניקן אבל
הוא בעצם עצלן, זיין מוח אחד גדול.
הוא בסך הכל ניסה להיות מאושר.
כמו כולם הוא לא ממש הצליח.
הוא לא חשב שמישהו יצליח להיות ממש מאושר, או לפחות, לגרום לו
להיות מאושר. ההבנה הזאת חלחלה בתודעתו ללא הפסק. הוא ידע שאין
דבר כזה אושר, שהמילה המקוללת הזאת שכולם רודפים אחריה יומם
ולילה, שמקשרים אותה ומבלבלים אותה עם מילים אחרות כמו- אהבה,
נצח, כסף, שלמות. המילה הזאת לא קיימת לאורך זמן- אושר הוא רגע
קטן מאד שבו לפרק זמן קצר, אתה מרגיש טוב עם עצמך ואנו
ה"הומוספיאנס הנאלחים" לא יכולים להרגיש טוב עם עצמנו, כי
אנחנו שונאים את עצמנו ואת מי שאנחנו.
אפילו אבן שושן הסכים אתו "אושר- נחת, מזל טוב, הרגשה כללית של
נעימות הנובעת מהצלחה ומשביעות רצון רבה." הוא גרד בראשו וניסה
לחשוב מתי פעם אחרונה היה שבע רצון ממי שהוא, הוא נזכר ברגע
כזה אי שם כשהיה בגן ועשה לראשונה בסיר.
בעודו שוכב שיכור במיטתו וחושב את הדברים האלה, הוא היה מרוצה
מאד מהמסקנות שהגיע אליהם הלילה, וכך הוא נרדם, עם חיוך על
פניו, מבסוט- איך לומר: מאושר...