שנכנסתי לאוטו חגרתי את חגורת הבטיחות, אפילו שעדיין לא התחלתי
לנסוע. תכננתי לנסוע לסופר הקרוב, לקנות כמה דברים לארוחה של
היום בערב, ארוחת יום הולדת שאני עורכת כל שנה, לחברים
הקרובים. הפעלתי את הרדיו והתחלתי לתקתק בכפתורים של התחנות.
מתחנה לתחנה, משלום חנוך ליובל בנאי, מיובל בנאי לקיילי מינו.
איכשהו לא הצלחתי למצוא שום דבר שבאמת בא לי לשמוע באותו הרגע.
לא הייתי מרוכזת והיה לי חם. יצאתי מהחניה בזהירות ונהגתי לאט.
הזעתי בכל הגוף, המתכת בחגורה היתה חמה וכל הזמן "שרפה" אותי
במעין צריבה קטנה כתוצאה של חיכוך עם הגוף. הייתי עצבנית, אבל
לחצתי על עצמי להפסיק עם ההרגשה הזאת, כי היום יום ההולדת שלי,
ואני אמורה להרגיש טוב.

נזכרתי בו, בפנים שלו, בזיפים הקטנים שהיו לו על הלחיים באותה
נסיעה, בחולצה הארוכה בצבע ירוק זית, בחיוך שהיה לו על הפרצוף,
ובויכוח.
לפני שנה בדיוק יצאנו, אני והוא מהבית, באותה מטרה בדיוק.
נסענו פה לסופר הקרוב, לקנות כמה דברים לאותו ערב, ליום ההולדת
שלי. שיצאנו מהחניה האצתי בו שיחגור את עצמו, והוא היה אדיש.
בשביל מה חגורה? כולה נוסעים פה כמה קילומטר מהבית, שום שוטר
לי יתפוס אותנו. עניתי לו בצעקות שזה בכלל לא משנה אם שוטר
יתפוס אותו או לא. התפקיד של חגורת בטיחות היא לא להגן על עצמך
מפני שוטרים אלא להגן על עצמך מפני מכה חזקה שאתה יכול לחטוף
שתעבור תאונה ותהיה מרוח על הכביש. הוא לא הקשיב לי, רק אמר
בקרירות שאני כזאת ילדה טובה, ושאף פעם לא גנבתי שום מסטיק
שהייתי קטנה, שאני תמיד מפנה את המגשים במקדונלד'ס ובכל חג אני
שולחת כרטיס ברכה להורים שלי, כמו ילדה טובה של אמא (ואבא).

את התאונה אני לא מתכוונת לפרט כאן, יש יותר מדי פרטים ואני לא
יכולה להרשות לעצמי לשחזר את זה מחדש. את הסוף של התאונה הזאת
ניחשתם סביר להניח. אני יצאתי מזה עם פציעות קלות. הוא היה
עקשן, לא שם חגורה, נאבק על חייו. הוא מת אחרי 8 ימים. לא
ידעתי מה לעשות עם עצמי. הצמידו לי כל מיני אנשים כאלה שרצו
לדבר איתי, כל מיני פסיכולוגים ושטויות אחרות, ואני רק רציתי
להיות קצת לבד, לסדר לעצמי את המחשבות בראש בלי שאף אחד יתערב.
חברים ניסו לדבר איתי, אבל הם לא היו באמת חברים. החברים שלי
אז הם לא החברים שלי היום, חלק מהם בכל אופן כבר מזמן לא שומר
איתי על קשר, אולי כי הם חושבים שאני הולכת לעבור התמוטטות
עצבים בכל רגע. אני לא מאשימה אותם. זה באמת קשה להיות עם
מישהי שאיבדה את החבר שלה בתאונת דרכים, תאונה שהיא נכחה בה,
תאונה שממנה היא יצאה בשלום, והחבר שלה הלך.
בהתחלה באו סתם אנשים וחיבקו אותי, אחר כך באו החברים שהיום הם
כבר לא נחשבים לחברים שלי. שבכיתי להם על הכתף וביקשתי שיגידו
משהו מעודד, הם כולם אמרו את אותו משפט מרגיז ומזויף: "יהיה
בסדר", הם אמרו. "אל תדאגי". הסתכלתי לכל אחד ואחד מהם בעיניים
וידעתי שהם לא באמת מתכוונים. איך הם יכולים להבטיח לי שהכל
יהיה בסדר?! שיציבו את עצמם במקומי, שינסו לעבור את החיים שלי,
שיתמודדו עם מי שאני מתמודדת. "יהיה בסדר". בטח שיהיה בסדר,
לכם יהיה בסדר. אני אשאר פה ואבכה, אתנחם בעובדה שבאמת יש לי
כמה חברים אמיתיים. אותם חברים שהיום בערב יבואו לארוחת יום
הולדת שלי, ויגרמו לי להרגיש טוב, ובניגוד לאחרים, הם לא ידברו
דיבורים מופרחים ומזוייפים. הם באמת יהיו חברים.