מכבה ת'שעון, מצחצח שיניים, מרתיח מים, מזפזפ, רואה חדשות. מה
אני יודע? אומר הבן אדם וטורק את הדלת. מה אני כבר מבין? הוא
ממלמל כשהוא צועד ברחוב. אחר כך הוא עוצר ברמזור. על הבן אדם
יושב תיק תיק, כמו שאומרים.  ובתיק תיק שתי בעיות - אחת דחופה,
אחת טיפה פחות. אבל הבן אדם עסוק בזאת שפחות משום מה. הוא לא
ממש מבין את זה באותו הרגע, אבל זה מה שקורה. בכל אופן, בזאת
שפחות מעורבת בחורה.  צעירה, רווקה, מחפשת שינוי, רגישה, אוהבת
ים, טבע וכיופים.  היא עומדת מתחת גג פח דולף והגשם בחוץ אין
לו רחמים, חזק הוא בא מכל כיוון, עושה קולות של מקצבים
אפריקאיים. וגם הוא, הבן אדם, גם הוא נמצא מתחת לגג, גם לו
מדגדגות האצבעות של הרגליים, וגם לו מתחשק לרקוד. והיא אומרת,
קר לי. והבן אדם מחבק אותה. איך לא יחבק? והיא אומרת, צריך
לרקוד עכשיו. והבן אדם עונה לה, צריך.  והיא צוחקת - צעירה,
רווקה, בסך הכל רוצה איזה בחור עם ראש בין הכתפיים.  והשיער
שלה רטוב כולו והיא מחייכת, והוא, הוא רוקד. וגם היא. והבן
אדם, איך שהאור מתחלף לירוק והוא מתחיל לחצות את הכביש, הוא
מרגיש שהוא מתגעגע לבחורה הזאת, כל הגוף שלו בגעגוע. וקצת עצוב
לו. והבן אדם לא סגור עדיין על מה ומי ולמה, וכל הדברים
שכותבים עליהם ההם, הפילוסופים. הבן אדם מבולבל קצת. בגלל זה
הוא שרוי כולו בבעיה הפחות דחופה. בגלל זה הוא חושב שהוא נופל
מהרגליים. בגלל זה הוא אומר למלצרית, שניים סוכר ושיהיה חזק.
ורק בגלל זה המלצרית מחייכת עם השיניים העקומות שלה ואומרת,
מגניב. הבן אדם מדליק סיגריה. כי ככה הוא חי וכולם יכולים ללכת
להזדיין מבחינתו.

חושב הבן אדם על הבחורה. אחר כך קורא עיתון. אחר כך הוא אומר
לפקידה שלו, תשיגי לי את זה ואת זה ואת זה בבקשה. הוא מכבה את
המזגן המשרדי הרועש, ומתפנה לסדר את העניינים שלו. אתה שומע,
הוא אומר לזה שעל הקו, עם ההוא מההיא אני לא מוכן לדבר יותר,
אני לא סומך עליו. והוא שותק לשנייה, מחכה שהדברים שאמר יעשו
את הרושם שדברים מהסוג הזה צריכים לעשות. וזה שעל הקו אומר,
אבל אתה יודע שההוא מההיא עשה את כל הבלגאן הזה שכולם מדברים
עליו. והבן אדם שותק שוב. אין מה לעשות, הוא אומר לזה מהקו
השני אחרי שהצליח להרגיע את עצמו, צריך, חשוב, ננסה, נתקשר, זה
לא מתקבל על הדעת. הוא מנתק, לוחץ על הכפתור של המעלית, נותן
ביס בסנדוויץ של הפסטרמה וקורא את הספורט שמונח על השולחן
במסעדה. הכל בא לו בהפוכה לבן אדם, דברים תוקפים אותו מכל
הפינות, בעיות משתלטות לו על החוט של המחשבה, הבן אדם מותש.
ואין הרבה פעמים שהבן אדם הספציפי הזה מותש. זה מקרה נדיר
אפילו, אפשר להתנסח בזהירות.

והבחורה רוקדת. כל התלתלים הרטובים שלה נדבקים לה לצוואר. כל
העיניים שלה יוצאות ככה מהפנים וממלאות לבן אדם את הרווח שנשאר
לו בין הטיפות. והוא צוחק הבן אדם, מה זה צוחק, יהיה נכון יותר
לומר שהבן אדם מתפקע. והוא אומר לבחורה, את הכי יפה בעולם, את
מרגשת אותי, ועוד דברים מהסוג הזה. והבחורה אומרת, אני לא כמו
שאתה חושב, אני לא תמיד ככה כמו שאני עכשיו. זה בסדר, עונה הבן
אדם, זה בסדר גמור בשבילי. אבל הבחורה מתעקשת. היא מסדרת את
הנשימה שלה, וחוזרת אל מתחת לגג הפח. אני חידה, היא אומרת, גם
לעצמי אני כמו שאלון טריוויה. ועוד היא אומרת, לפעמים אני
בדיוק ההפך מעכשיו. כמו עכשיו - רק הפוך, היא מסבירה. הבן אדם
מחבק את הבחורה וכל הגוף שלו עקצוצים חדשים שאף פעם לא ידע
שחיבוק יכול לעשות. והוא אומר לה, יהיה בסדר, אין לי לאן ללכת,
אנחנו צריכים להיות ביחד, רק אהבה תנצח וכו'. והבחורה בוכה,
בחורות בוכות ממשפטים כאלה. והוא אומר, כוסאומו כל האנשים
בעולם, כוסאומו העולם, אני כאן בשביל להישאר.

הבן אדם מסיים את הסנדוויץ, דוחף קיסם, קורא ידיעת ספורט קטנה
מהליגה הלאומית, ויודע שאולי היא לא תחזור. לא בטוח, אבל בטוח
שאולי. זה מה שהוא מרגיש באותו הרגע במסעדה, זה מה שהקופסא
הקטנה שלו משדרת אליו. העצמות שלו כואבות מהמחשבה הזו. החיים,
חושב הבן אדם, כמו מכונת כביסה משומשת החיים. יומיים כן, יום
לא, יש נטייה לקלקולים. והבן אדם בקלקולים, חופשי בקלקולים,
ואם רק היה אינסטלטור בסביבה הוא היה מזמין אותו במיידי, אבל
אין. בכל מקרה,  אומר הבן אדם לעצמו, אני פסיבי, אין לי שליטה
על הדברים, אני רודף אחרי הזנב שלי. אומר ומתעטש. אחר כך הוא
אומר, אני צריך להיות אני, אני צריך ללכת עם מה שאני מאמין בו,
אם אני יאהב את עצמי כל העולם יאהב אותי, ועוד דברים משונים
שאנשים אומרים לעצמם כשהפטיש יושב להם על הראש, חמש קילו ברזל.
וכל המילים של הבן אדם מתערבבות עם המילים האחרות שאחרים אמרו
לו והכל מרגיש לו בראש כמו סלט ערבי. והסלט הזה מתערבב לבן אדם
בתוך המונית שמחזירה אותו הביתה אחרי עוד יום עבודה. כי סלט
ערבי, את זה יודע הבן אדם בוודאות, כמה דק שלא תקצוץ אותו, כמה
תבלינים שלא תשים בו, יותר מדי לימון יהרוס את הכל. וככה הבן
אדם מרגיש כשהוא פותח את דלת הכניסה, מתקלח, דוחף פיתה לטוסטר,
ועושה אחד חזק, כפית וחצי בלי חלב. יותר מדי לימון בחיים שלו.

והבחורה. הבחורה ההיא מהגשם והריקודים והשאלון טריוויה. הבחורה
במקום אחר, אף אחד לא יודע להגיד איפה בדיוק. והבחורה מסתכלת
בכוכבים ושואלת את כל השאלות שאין להן תשובה ואף פעם לא תהיה.
והעיניים שלה עושות סלטות באוויר, והלב שלה נוסע פול גז
במכונית סטיישן ישנה, ובאוזניים שלה מוזיקה שהיא המוזיקה שלה,
והבן אדם, גם אם יישמע אותה, לא יזהה אותה מעשרים סנטימטר.
והבחורה נמצאת במקום שהיא נמצאת בו וחושבת על הבן אדם ועל מה
איתו עכשיו, ועל למה הוא ככה, ומה היה קורה אם, ומה יהיה כש,
ועוד מחשבות בסגנון הזה. ואין לה שום דבר חשוב להגיד בנושא. אז
היא בוכה וצוחקת ושותקת ורוקדת, וכל העולם מסביבה נמרח בשכבות
של צבע מטושטש, וכל מה שהיא הייתה בטוחה בו, היא כבר לא בטוחה
בו יותר. זה קצת מפחיד אותה, היא מייד מודה, זה קצת משתק לה את
הנשמה. והבחורה הזאת, כשהיא מודה, כל היופי שיש לה משתלט על
עור הפנים, והחיוך חסר האונים שלה מקנה לה הבעה אצילית כמעט.

יושב הבן אדם מול הטלוויזיה, והשקט שהבחורה השאירה אצלו בסלון
עושה לו המון רעש. וקצת עצוב לו. צריך לזכור שהיא לא הבעיה
היחידה שלו, אחרי הכל. הוא מרים את השפופרת ומתקשר לחבר הכי
טוב שלו.  כדאי, הוא אומר לחבר, צריך אפילו, זו השקעה טובה, זה
המדד, זה שר האוצר, זה גם קשור לשר התחבורה. והחבר אומר שדווקא
השלום, הפיגועים, הבטחון, הכלכלה, ואולי ככה, או אולי אחרת,
ומי אמר, ומי החליט, ומה הם חושבים לעצמם המשוגעים האלה. הבן
אדם חושב לשניה ונאנח בקול. אי אפשר להמשיך ככה, הוא אומר.
והחבר הכי טוב של הבן אדם צוחק במרירות, והוא גם מתנצל כי מחר
על הבוקר, וגם אחר כך, והילדים והאישה ואמא שלה. והבן אדם
מנתק. הוא מניח את הרגליים על השולחן, בוהה באיזו פינה של
החדר, ומחכה. אבל שומדבר רציני לא קורה לבן אדם הזה. גם שומדבר
לא רציני, אם לומר את האמת.

והבחורה אומרת, אתה, גשם, אני, אהבה, חושך, כאב, אנחנו. והבן
אדם אומר, מה שלא יקרה אני לא יאהב ככה עוד פעם. אבל הבחורה לא
שומעת אותו. היא כבר לא קמה מהספה ומביאה את השמיכה מחדר
השינה. היא כבר לא מכרבלת יותר את החיבוק שלהם בתוך השמיכה
הישנה הזאת. היא רחוק. אף אחד לא יודע לאיפה הלכה, גם היא לא.
כל מה שחינכו אותי, היא אומרת, כל מה שאמרו לי, כל מי שהמליץ
לי, כל מה שידעתי. והמוזיקה שלה, המוזיקה עפה לה בראש כמו איזה
הוריקן או משהו כזה, והרגליים שלה עמוק בתוך הקצב כמו שאומרים,
והשמיים שלה נקיים כמו בצילומים מהפוסטרים של הסוכנויות
תיירות, והדמעות שלה צלולות - אין יותר צלול מהדמעות שלה, וזה
בדוק. וההרגשות של הבחורה משונות, אין לה מילים בשביל החידות
שעושות ההרגשות שלה. אין לה מילים גם לא בשביל עצמה. אז היא
שותקת ושותקת ושותקת. והבן אדם אומר, זה משהו אצלי, זה אני,
ומציץ בשעון. תיק תיק יושב על הבן אדם הזה, שאף אחד שלא יזלזל
בעניין. והבן אדם אומר, געגוע. והבן אדם מדליק סיגריה, וזה
בגלל שהוא שם זין, אבל לא רק, זה גם בגלל שיש לו בעיות
שמערבבות אותו, וזה בגלל האהבה, והוא מביט במראה. והבעיות
הדחופות, זו שיותר, בעיקר זו שפחות, והמשקולות שיש לו על שרירי
הצוואר, והזה, וההוא מההיא, והזאתי. מה אני מבין? אומר הבן
אדם, מצחצח שיניים, מכבה את האור, מכוון ת'שעון, מתרחב,
מתכווץ. אחר כך הוא גם אומר, מחר, מחרתיים, עוד שבוע, עוד
שבועיים, בשנה הבאה.