דויד יושב על כסא העץ הכבד, מביט בריצודי הקו הלבן על המוניטור
שמולו. הקווים עולים, אחר כך יורדים בקצב אחיד, משונה. דויד
שותק. הוא בוהה במיטת הברזל המיושנת, באיש התשוש ששוכב עליה
ומתנשם בכבדות. עיניו של האיש עייפות.
"דויד..." לוחש האיש.
"כן אבא." דויד קם מכיסאו ורוכן על המיטה.
"אמא שלך," אומר אבא של דויד.
"מה איתה?"
"אל תוותר לה בקלות, היא עוד לא סיימה את העניינים שלה. יש לה
עוד כמה דברים לעשות. תסביר לה את זה..."
דויד מחייך. ידו אוחזת ביד אביו. עיניו מלטפות אותו. "בסדר
אבא," הוא אומר, "מילה שלי."
"יופי." אומר אבא של דויד, "מילה שלך זה מספיק."

דויד מהדק את אחיזתו סביב ידו של אביו. הוא יודע שהלילה הזה
הוא הלילה האחרון שלו, הוא אפילו לא מנסה להסתיר את זה. הוא לא
צריך שום אבחנה רפואית, מספיקות לו העיניים של אבא, וטון
הדיבור שלו. הוא מביט בו, מקשיב לנשימותיו האיטיות, שוכב
במיטה, עורו לבן, עיניו מרחפות סביב החדר. מדי פעם הן חולפות
על עיניו של דויד ומחייכות אליהן.  

"דויד..."
"אני שומע, אבא."
"כשאתה יוצא החוצה, לאוטו שלך, תשיר שיר."
"איזה שיר לשיר, אבא?" דויד שואל בחיוך.
"מה שבא לך תשיר, מה זה חשוב?" עונה אביו, "תשיר משהו שאתה
אוהב, משהו שמח."

דויד מציץ בטלוויזיה הקטנה שתלויה מולו. עיני שדר החדשות נראות
רציניות להכעיס. דויד לא שומע אותו, אבל מבין כל מילה. הוא
מגביה את הכרית בעורפו של אביו, מצמיד לראשו את האזניות, מביט
בו בגעגוע, וחוזר לכיסא העץ. אביו צופה במשדר החדשות. דויד
בוהה בשערות חזהו הלבנות, בלחיו הסדוקה, בעיניו העייפות נעצמות
לאיטן. זו רק שארית של אבא, הוא חושב, עוד מעט הוא ילך.

ביציאה מהמעלית מדליק דויד סיגריה ונותן למשב הרוח לעורר אותו.
זה לילה קר ויבש. עשן הסיגריה חותך את האוויר, נער צעיר מהדס
בכיסא גלגלים, קול סירנה מרעיד את זגוגיות הבניין. הוא מכבה את
הסיגריה ותוחב את ידיו לכיסים. אחר כך הוא שר.
דויד שר שיר אהבה.

פקח התנועה רוכן על המכונית המשומשת. דויד צופה בו. מבטו שליו,
מעוגל. הוא עומד לצד הרכב וממתין. אחר כך הוא מרים את מגב
המכונית, אוסף את הדו"ח ומגיש אותו לפקח.
"אני מצטער אדוני," אומר הפקח בקול תקיף, "אבל אסור לחנות
כאן."
ידו של דויד נשארת מושטת. "אתה יכול להחזיר לי את הדו"ח אדוני,
אין לי בעיה עם זה, אבל זה לא יפטור אותך מתשלום..."
דויד מחייך. עיניו זוהרות. טיפה של גשם מתנפצת על אפו.
"אבא שלי ימות היום." הוא אומר.
הפקח שותק. הוא מביט בדויד לרגע אחד קצר, לוקח ממנו את הדו"ח,
מכניס אותו לתיקו, עולה על אופניו ונוסע.

את כל המדרגות עולה פקח התנועה כשאופניו על גבו, הוא קושר אותם
למעקה הברזל ונכנס הביתה. הוא מוריד את החולצה הכחולה, מביט אל
חדר הטלוויזיה ופונה לעבר המקלחת.
"הגעתי..." הוא אומר.
"שמתי לב." היא עונה.

המים החמים משפשפים את זיעתו. פקח התנועה מתנגב במהירות, אחר
כך הוא לובש את מכנסי הטרנינג הישנים, את חולצת הפלנל ומתיישב
מול הטלוויזיה.

"שוב את רואה את האנטונלות האלה?" הוא שואל.
"כן," היא נוחרת בבוז, "שוב אני בתוך החרא הזה."
היא מגבירה את הווליום. פקח התנועה מחייך לעצמו בדממה ופונה אל
המטבח.

"מה שלום הילד?" הוא שואל.
"ישן," היא עונה, "היה לו יום קשה."

הוא עומד במטבח ומורח שכבה דקה של מיונז על פרוסת החלה. צחוקה
מהדהד בחדר הטלוויזיה, מתערבל בקולות ספרדים שבוקעים מהמרקע.
יום אחד הוא יקום בבוקר, יתחוב תחתונים וחולצת כותנה בהירה אל
תוך תיק קטן ולא ישוב יותר. הוא יודע את זה. הוא יתקשר אליה
מהבית של גליה. אני לא יכול יותר, הוא יגיד לה, אני אשאר האבא
הכי טוב בעולם, שום דבר לא יחסר לו.

היא תצעק. היא תאשים. היא תגיד לו שהוא בן זונה, ותנתק. אחר כך
תדליק את הטלוויזיה, תתייפח עם נייר הטישיו הסופג, וגליה תחבק
אותו מאחור. מגיע לך להיות מאושר, היא תלחש באוזנו, הוא לא
ישנא אותך, אני מבטיחה.

פקח התנועה מתיישב בכורסת הקש החומה ומותח את צווארו. הוא לוקח
ממנה את השלט הרחוק ומעביר ערוץ.
"אבישי צלצל." היא אומרת.
"מה הוא רוצה ממני?"
"אין לי מושג מה הוא רוצה," היא מנמיכה את קולה, "לא שאלתי."

הפקח מהנהן, מניח את רגליו על שולחן הקפה, ובוהה במרקע.
"תחזיר חזרה, אתה והכדורגל שלך..." עיניה מצביעות על
הטלוויזיה.
"עוד לא נגמרו הפרסומות," הוא אומר ביובש, "זה משחק חשוב!"
"הן נגמרו מזמן." היא אומרת, "הייתי באמצע."

הפקח מציץ לרגע באישה שבחר להזדקן עימה. היא נושכת את שפתה
התחתונה. ידה מתופפת על משען הספה. גם היא נגמרה מזמן.
"עוד שנייה," הוא אומר, "אחרי הבעיטה הזו. יש פה סיכוי
למשהו."

 
חואן ריקלמה מניח את הכדור על גבשושית האפר. הוא לוקח שבעה
צעדים אחורה ובוחן את הזווית שבינו לבין המסגרת. הכדור מונח
עשרים ואחת מטר משמאל לשער, זו בעיטה לבועט ברגל ימין. הרחש
בקהל מפעפע אל הדשא. קסיאס מכוון את החומה שלו בצעקות. חואן
ריקלמה מחליט לבעוט את הכדור עם הצד הפנימי של כף הרגל. הוא
יקנה לו תנועה סיבובית. הכדור יחלוף מעט מעל החומה וישעט אל
הפינה השמאלית העליונה, קסיאס לא יוכל להגיע אליו. הוא מעיף
מבט חטוף בכדור ומדמיין את מסלולו.

השופט מרחיק את שחקני החומה. אתה לא מסוגל, מסמן אחד מהם
בתנועת ראש לעגנית. ברקע נשמעות זעקותיו של קסיאס. חואן ריקלמה
מחזיק את ידיו על מותניו ומביט במתרחש. הקהל ביציע שמולו צבוע
אדום בוהק. אם זה נכנס - אני רץ אליהם, חולפת דרכו מחשבה
ומתאדה. מאות צלמים מסנוורים אותו בהבהובי מצלמותיהם, קולה של
אימו מתנגן לשנייה, ונעלם. הוא שומע את שריקתו ההחלטית של
השופט, שומט את ידיו, נועץ מבט ממוקד בדשא, ורץ.

עשרים ואחת מטר. כדור. חואן ריקלמה. חומה. שוער. שבעים ושמונה
אלף צופים. רוח מערבית. רגל ימין מלטפת את הכדור ומקפיצה אותו
מעלה. הכדור חותך את האוויר.


יש רגע.
חואן ריקלמה לא יודע לכמת את האורך שלו. הכל שקט ברגע הזה. שקט
מוחלט. הקהל עוצר את נשימתו, גם שאר השחקנים. מבטם מופנה אל
מעופו ההחלטי של הכדור. קסיאס מתזמן את שרירי גופו ונע לעברו.
העולם מסביב נדרך. העולם עוצר. חואן ריקלמה מקדים את העולם
ברגע הזה. הוא יודע את מה שכולם יידעו מייד. הכל ברור לו. הוא
שומע את שאגתו המתקרבת של הקהל באדום, מרגיש את ריח זיעת חבריו
שימחצו אותו באהבה,  חש את שאגת השדר במרומי היציע, צופה
בשעיטת הכדור לנקודה המדויקת. בדיוק לשם.

יש רגע. שבריר של מציאות מזוקקת. כיווץ של שריר.
חואן ריקלמה חי בשביל הרגע הזה.