אני לא אוהבת לכתוב עם טוש.
הטוש עבה מידי, והמוני,
ומרוב דיו כבר אי אפשר להבין מה כתוב.

אני לא אוהבת לכתוב עם עט.
העט חודרני, ובלתי ניתן למחיקה.
אפילו עם טיפקס אי אפשר להחזיר את הדברים לקדמותם.

אני כותבת רק עם עיפרון.
העיפרון כל כך פשוט ועדין, כמו כל הדברים היפים בחיים...
הוא גם ניתן למחיקה, ובעזרתו אפשרי לתקן דברים שלא הצליחו לתקן
מעולם.
אני אוהבת את העיפרון, הוא משקף אותי.
טוב, לפחות את העולם הדימיוני שלי.
הוא משקף רגשות ותחושות, ובעזרתו אפשר לתאר עולם שלם- מלא
בתשוקות, שאיפות, רצונות, ירידות, מעלות, אכזבות ודיכאונות.
הוא מאפשר לי לברוח מהעולם הזה,
הוא מאפשר לי למצוא את הטוב שבכל,
הוא מאפשר לי להשתחרר,
הוא מאפשר לי לכתוב.

ובגלל זה אני אוהבת אותו כל כך (ובגלל זה אני מזיינת פה
ת'שכל...)

כי ברגע שאני חוזרת למציאות,
ורואה שכל מה שכתבתי בכלל לא קיים,
אני פשוט לוקחת מחק, ומתקנת את המעווט.