וכשתהיי מאושרת
את תחייכי
את תחייכי וכל העולם יחייך איתך כי  האושר שלך הוא אמיתי.
וכשתהיי עצובה
את תבכי, את תבכי כי את מרשה לעצמך ואת יודעת שזה בסדר
את תבכי וכל העולם יבכה יחד איתך .
וכשיכאב את תזעקי, את תזעקי כל כך חזק שגם אחרים ירגישו את
הכאב.
את מרשה לעצמך ללכת עם הרגשות עד הסוף, הכי רחוק שרק אפשר
להגיע..ולא עוצרת.
עפה על כנפי התקווה, מתרוממת עוד קצת בעזרת אהבה,ומגיעה
לעננים בעזרת אמונה.
לוגמת טיפ טיפה מהאושר.
וחולמת ועפה רחוק, הכי רחוק שאת מסוגלת, שוקעת בחלומות ,בתקוות
ובימים טובים יותר שאת מאמינה בכל ליבך שעוד יבואו, ומי יודע
אולי הם יגיעו...
ואז, ואז את מתרסקת ,את צונחת למטה עפה באויר וצורחת ,כי את
יודעת שהנפילה הולכת להיות קשה.אולי אפילו קשה יותר מהקודמות.
ואז את אט אט אוספת את השברים ומחברת אותם בחזרה .
ואט אט את מתחילה הכל מהתחלה,לא עוצרת לרגע לחשוב, אולי להאיט
אולי למתן ,אולי לא להרגיש עד הסוף, אולי  לשים מעצורים..ולא
חושבת על זה שאולי רק אולי בפעם הבאה שתתרסקי..
את תמצאי את עצמך בחדר,יושבת בפינה לבד,חונקת את הדמעות פנימה,
כואבת כל כך ואין לך אויר לנשום מרוב שכואב ואין רצון להמשיך
מרוב שנשבר.
את מסתכלת במראה ורואה עיניים  נפוחות שמשקפות כלום, ושפתיים
אדומות כמו דם ועור כל כך לבן,כל כך חיוור, השיער פרוע ומבולגן
והכל משקף  שזהו כבר הסוף.
ואז את עוצרת לרגע ,מנגבת את הדמעעות, עושה מאמץ אחרון לנשום,
עוצרת את הקטע המטופש שאת כותבת, קמה, שוטפת פנים, עושה צעד
ראשון ואז עוד אחד וממשיכה הלאה לרדוף אחרי חלומות שאולי, רק
אולי, יום אחד יתגשמו.
ולמה!?!??!
כי זו את...