שוב רבנו.
הריבים שלנו היו כמו מלחמה. חסרות טעם ועקובות מדם.
אני, מנסה נואשות החדיר בה קצת תקווה- היא, מכריחה אותי
להתייאש ממנה.
"הוא לא שווה את זה" צעקתי בכל כוחותי הנותרים. הייתי תשושה
מהיום הארוך שהיה לי ומהשיחות שתוכנם לא השתנה מזה 4 חודשים.
"לא את טועה - אני לא שווה את זה" היא ענתה, מנסה לנגב את
דמעותיה.
"נמאס לי אני לא יכולה יותר" המשיכה בשלה "אין לי כח יותר
לבולשיט הזה".
יכולתי לכתוב תסריט לשיחות שלנו. זכרתי כל פרט קטן, והמסקנה
נשארת זהה.
שום דבר לא עזר... היא לא הייתה מוכנה להקשיב ואני לא הייתי
מוכנה לוותר לה.

כל פעם שרבנו לא דיברנו אח"כ יומיים. ריב, הפסקה ריב הפסקה.
דפוס ידוע.
אבל אני לא ויתרתי והייתי עקשנית... הייתי צריכה להיות יותר
עקשנית.
"אין לי למה להמשיך... זה הכל נגמר" אמרה והסתכלה על פניה
במראה. האיפור שלה היה מרוח לחלוטין ועיניה היו מלאות אכזבה,
פחד וייאוש. "את טועה.. ואת חייבת להמשיך אין לך ברירה אחרת".

היא בחרה בברירה האחרת. אני טעיתי היא צדקה. אני הפסדתי במלחמה
והיא ניצחה.
אני איבדתי  את החברה הכי טובה שלי. אני איבדתי חלק מעצמי
בלילה הארור הזה.

אני נשארתי מאחור מחבקת את הגופה. מרגישה את דביקות הדם על
עורי. נעשה לי קר.
האשמה אוכלת אותי מבפנים. ועכשיו מאוחר מדי.
אני מצטערת שלא השתדלתי יותר
אני מצטערת שלא הייתי יותר עקשנית
אני מצטערת שלא חשתי את זה מוקדם יותר
אני מצטערת שניצחתי אותי במלחמה הטיפשית שלך

ת.נ.צ.ב.ה- וקיראו קדיש.

אבל אני ואת בכלל לא מאמינות באלוהים.