New Stage - Go To Main Page


החברה האילתית של ענת הגיעה באוטובוס חצות. אולי זאת הסיבה
שדפיקות חוזרות ונשנות בדלת העירו אותנו בחמש וחצי לפנות בוקר.
בלי להתחשב בשעה או במקום, ימית התפרצה פנימה ובקול צצקני
ומצויץ הן קיבלו האחת את השניה. חיבוקים ואפילו ניצני דמעות
התרגשות.
אני ממילא לא ממש ישנתי, הלחות הזאת הורגת אותי. עצמתי עיניים
והתפללתי לבוא ספטמבר. עוד חודש אחד במרתפי הגיהנום הזה ואצא
לחופשי.
ימית סיפרה חוויות מצוות הבידור במלון בקולה המרוסק עד צרימה.
קול שעבר שיזוף יתר, כמו שאר חלקי עורה או קצוות שערה. הלכתי
להתקלח.
לא שזה עוזר, עוד דקה ואשוב להזיע ולסבול כרגיל בתוך המרק
המהביל הזה שנקרא, מישור החוף. פלטתי קללה.
ענת אמרה שזה ממש לא יפה לקלל ליד אורחת. ימית ענתה שזה על
הזין שלה וצחקה.

הן הלכו לים. ענת אוהבת מאוד ללכת לים. משום מה היא נהנית
להזיע בחום הזה בין זפת למדוזות, עארסים עם מטקות וכסאות נוח
שעולים 12 שקל.
אני חזרתי לישון. לא הצלחתי - היה לי חם.
נדמה לי שענת היא די טפשה עונתית. היא דווקא די משכילה, שלא
תבינו אותי לא נכון, אבל הטמפרטורה, כל הרעש הזה של קיץ על
החוף על החוף על הקיץ על החוף הזה מוריד לה כמה מנות משכל.
כשהנחליאלי מגיע והחצב פורח היא חוזרת לעצמה, אני חושב.
ברחוב עוברת חבורה של צעירים שמקללים זה את זה. אמא שלך ככה
ואמא שלך ככה. הם ספק צוחקים ספק רבים. מכונית שואגת צלילי
טראנס לרגע ונעלמת באדי החום. שייגמר כבר החופש הגדול הזה, אני
רוטן לעצמי. בטח לעצמי - אין מי שיקשיב לי בתוך השיגעון הזה.
הלבנטינים חוגגים, אין ספק, הלבנטינים חוגגים.
באמצע הצהריים, כאילו אין נורמות של שלאף-שטונדה, שתיהן
חוזרות, אפילו יותר מוקה ממה שהן היו קודם. מדיפות ריח של חול
וקרם שיזוף, את זה אני דווקא אוהב.
אני עושה עצמי ישן. לא בא לי לדבר עם הימית הזאת, וגם ענת קצת
מעצבנת אותי עם כל שמחת החיים המזויפת הזאת.
אני שומע אותן בסלון מצחקקות ומדי פעם נפלט לאחת מהן "אחותי"
חזק. לאחר מכן שוב צחוק.
ימית מעצבנת אותי. היא מעשנת ברעש. מעין פפפפף בכל נשיפה. איזו
וולגרית. מה זאת החולצה הזאת? זו אפילו לא חולצת בטן, פיסת בד
זעירה שמבליטה שדים מוגזמים. זנזונת אילתית.
היא מנסה לגרות אותי? היא חושבת שעם השיזוף הזה, הקול המרוסק
והפפפף המעצבן שלה היא תגרום לי לחוש משהו?
ממש לא.
אני שוב בדרך למקלחת. ענת עוצרת אותי ומציעה שנלך ביחד למסיבת
חוף בערב. היא מבטיחה לי שיהיה סבבה, מזה אני בדיוק חושש.
"אבל האנס, אנחנו כבר לא מבלים יותר" היא מתבכיינת. היא מנסה
לפייס אותי (היא לא ממש מבינה מה עשתה כנראה, החוצפנית) ולנשק
אותי. "את דביקה", אני פולט ומאגף אותה לכיוון האמבטיה.
הפפפף מסתכלת עלי במבט מזועזע. מה קרה, בימבו, לא ראית אף פעם
איש רציני?
היא בטח חושבת שאני איזה נער מטופש בצוות בידור במלון שמחפש רק
מסיבות חוף כל הזמן. זה מה שעובר לה בראש. היא בטח מסיתה את
ענתי נגדי. מה יהיה עכשיו? עד עכשיו ענת עישנה בשקט! הקול שלה
היה צלול. היא לא צווחה וצרחה. היא התלבשה סולידי.
אני נכנס מתחת למים ומזמזם לי את הדנובה הכחולה של שטראוס.
בישראל שטראוס זה רק חומוס, אני מחייך באירוניה. אוח, כמה
הייתי רוצה להיות עכשיו בדנובה הכחולה, או בריין, או סתם בעיר
אירופאית קרירה ותרבותית.
"אתה תותח, אין אין עליך, מתה עליך", זועק לפתע בקול הדיסק של
השכנים. שייסה.
"מה קורה לך, מטומטמת" אני צועק לעבר הדירה של הפלבאית מלמעלה,
"מה זה הרעש הזה?!".
אני יוצא מהמקלחת, עטוף מגבת, כשאגלי זיעה ראשונים כבר מבצבצים
מתוכי.
"ראית את זה ענתי, את הרעש שהם עושים שם למעלה?!"
לא היה מי שיענה לי.
רק מכתב קצרצר כתוב ברישול על השולחן במטבח.

חזרתי לישון, אני רוצה לקום באוקטובר. נקי. בריין.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 13/8/02 18:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אחיעד לוק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה