סופשבוע מטורף. אני מנסה ללמוד אבל המחשבות נודדות ואני לא
מצליחה להתרכז. כל ה"רגעים" שהיו לנו יחד עוברים לי בראש בתור
תמונות וסרטונים קצרים מלווים במוסיקה קיטצ'ית להחריד. רע לי,
אני לא מצליחה להתגבר עליך - תצאי מזה! תצאי מזה!! תצאי מזה!!!
ושוב אני מטיחה את הראש בקיר נפשי. אני שונאת את הכאב הזה,
רחוק, דוקר ולכל הרוחות כל כך מתמשך. כבר כמעט שלושה חודשים
שאני חולמת בהקיץ, מחייכת מתוך מחשבת "מה אם" ואז נזכרת שזאת
רק הזיה ילדותית. עכשיו אתה איתה, ואתה מאושר וגם היא ואתם ממש
"זוג השנה". אה, כן, ולי יש אותו.. וכמובן שהוא נהדר וחמוד וכל
השטויות האלה אבל הוא לא אתה, ואני כבר לא ממש אני, אני
השתקפות של מה שהייתי איתך, כאילו אני צופה מהחיים שלי מבחוץ,
לא מרגישה ולא מרגשת. אני בטח מגזימה עם זה, אבל איזה עוד
ברירה יש לי? אני יושבת וכותבת מכתבים שאני לא אשלח לעולם,
לאדם שמעולם לא היה לו איכפת.
ושוב חלמתי עליך את החלום הרגיל. שוב חיבקת אותי וסוף סוף אמרת
שאתה אוהב אותי, והכל התגמד לעומת המילים האלו הכל היה כ"כ
מוכר ושונה באותו זמן. רק אור הבוקר יכול להרוס אידיליה כזאת.
אור הבוקר ואתה.