כשהייתי קטנה הכרתי את נגה.
נגה הייתה הילדה הכי שמחה שאי פעם ראיתי, תמיד, כל פעם שהייתי
רואה אותה היא הייתה צוחקת או עם חיוך על הפנים. אפילו
כשהדברים נראו כאילו הם לא יכולים להיות יותר גרועים היא הייתה
רואה את הצד הטוב והייתה צוחקת. תמיד הערצתי אותה בגלל זה,
בגלל זה שהיא תמיד הייתה כל כך מאושרת, ונורא רציתי להיות
כמוה, להיות מאושרת, עם חיוך על הפנים... ממש כמו נגה.
פעם אפילו ניסיתי, הלכתי עם חיוך על הפנים כל היום אפילו מתי
שאמרו לי שנכשלתי במתמטיקה בפעם ה3, ואפילו מתי שהחברות שלי
רבו איתי וחשבתי שכל עולמי חרב עליי, והרגשתי כל כך מגעיל
בתוכי ורציתי כל כך לבכות, השארתי את החיוך על הפרצוף. למען
האמת, ממש התגאיתי בעצמי אבל כשהגעתי הביתה עם החיוך הזה ממש
כאב לי הפה והלחיים, זה ממש כואב להיות שמח כל הזמן חשבתי
לעצמי... וברגע שהורדתי את החיוך הרגשתי עצוב, הרגשתי את הכאב
שהסתרתי כל היום, ואז הגיע תורם של הדמעות... הן התחילו להציף
לי את העיניים ואחריי זה שכבר לא נשאר מקום הן הגיעו גם ללחיים
וזלגו אל הכרית. כשהדמעות נגמרו חשבתי כמה קשה זה בטח לנגה,
להיות שמחה כל הזמן אפילו מתי שאין סיבה, אבל יותר מלרחם עליה,
הייתי נורא גאה בה שהיא מסוגלת להיות כל כך שמחה, למרות
שלפעמים אין לה סיבות. יום אחד שאני ונגה נפגשנו היא סיפרה לי
על היום שהיה לה, היא לא החסירה אף פרט.
היא סיפרה לי שחבר שלה שהיה איתה שנה וחצי זרק אותה כי הוא פגש
מישהי אחרת, שהתעודה שלה הייתה על הפנים ושההורים שלה צעקו
עליה בגלל זה, החתולה שלה מתה ובנוסף המיגרנות שהיא סובלת מהם
כל הזמן חזרו וכל זה...באותו יום. נגה בכלל לא הייתה עצובה,
כשהיא אמרה לי את הדברים האלו היא צחקה, על המצב שלה... זה
נורא הפליא אותי בגלל ש- זה פשוט יום חרא... לקבל את כל הדברים
האלה בבת אחת... אבל הילדה, הילדה צחקה וצחקה.
בערב הייתה לנו מסיבה כולם התלבשו כל כך יפה ונגה נראתה נורא
יפה. היא עדיין הייתה עם החיוך על הפנים, כשהמסיבה התחילה נגה
ישבה.
כשהאולם התמלא מאנשים נגה עדיין ישבה והזיזה את הרגליים ואת
הראש לצלילי המוזיקה.
פתאום, בהתחלתו של שיר חדש נגה קמה והתחילה לרקוד כאילו אף אחד
לא קיים.
היא לא רקדה עם חברות- או עם מישהו, היא רקדה- לבדה. היא רקדה
כאילו אין מחר היא עצמה את העיניים והניעה את הגוף, אנשים
הסתכלו עליה, והיא? היא המשיכה בשלה רוקדת עם עיניים עצומות לא
חושבת על כלום חוץ מעל הקצב. באמצע המוזיקה היא התחילה לצרוח
ואז היא נפלה על הברכיים והתחילה לבכות.
נגה שלי, בכתה... בפעם הראשונה בחיים היא בכתה.
המוזיקה המשיכה להתנגן ברקע וכולם נעצרו ובהו, בהו בילדה הזאת,
בוכה, בהו בנגה, בנגה שלי, בוכה...
רציתי ללכת ולחבק אותה להגיד לה שזה בסדר.. לשאול אותה מה קרה?
מי גרם לך לבכות?
אבל אני ידעתי, שזה פשוט כואב... להיות שמח כל הזמן- למרות
שאין סיבה... ונגה, מסתבר, לא הייתה כל כך חזקה.