אלצהיים/ איתמר רייצס

(בהשראת פרנהיים של עגנון)                              

                                      א

חזר אלצהיים לביתו וגילה שהוא נעול. מובן שלא היה זה כלל וכלל
ביתו, וגם לעיר הלא נכונה הגיע, אך דברים כגון אלה נפוצים עד
למאוד בקרב מעורפלי הזכרון.
כאשר כבר הגיע לבית הנכון, פתחה לו השוערת את הדלת. אמרה שלום
אדון אלצהיים ומה עושה כאן אדון אלצהיים ומה בדיוק מחפש כאן
אדון אלצהיים. ענה אלצהיים, ברוב שמחה הייתי משיב לך על
שאלותיך המלומדות אלא שאיני מכיר שום אלצהיים. והוסיף ושאל, מי
את גבירתי, האם את המלצרית עם העוף שהזמנתי? לא אגזים אם אומר
שאני ממתין כבר כמחצית השעה עבור פיסת תרנגולת מטוגנת, והרי
הדבר אינו מתקבל על הדעת.
הבינה השוערת כי נשתבשה דעתו של האדם העומד מולה, וטרקה את
הדלת.
הסתובב לו אלצהיים עצוב ומבולבל בעירו, ולא היה בית קפה חדש
שלא ביקר בו, ולא היה אדם שלא שאל בקשר למיקומם של אשתו ובנו.
מובן שלא היה מדובר אלא בבית קפה יחידי אליו נכנס שוב ושוב,
וגם האנשים שרואיינו על ידו לא היו אלא אדם אחד, אבל ידוע לכל
כי עבור הסנילים כל אדם הוא בחזקת אדם חדש וגם מקום מוכר היטב
הוא בגדר תגלית קולומבוסית.
הבין אלצהיים ,בקושי רב, כי בנו מת וכי אשתו נסעה לפוש מעט
אצל אחותה וגיסה, פריץ וזלדה דרעק, המתגוררים בעיירה שווינריי.
בכדי לממן את כרטיס הנסיעה ניגש אלצהיים לבית השימוש הסמוך על
מנת למשכן את המתנה שרכש עבור אשתו, ולאחר מכן ניגש לחנות
הנעליים כדי לרכוש כרטיס ולנסוע חיש קל לאשתו. בעמל רב הצליח
לקנות את הכרטיס ועלה על הרכבת לעבר עיירת מגוריהם של בני
משפחתו.
מובן שלא היתה זו אלא הרכבת לקופנהאגן, אבל כידוע דברים כגון
אלה נפוצים עד למאוד בקרב מעורפלי הזכרון.

                                      ב

הגיע לביתם של הדרעקים וראה את גיסתו זלדה בשעה שהיא מטילה את
מימיה בחצר הבית.
שלום אלצהיים חביבי, אמרה לו בהבעת גועל גלויה תוך שהיא מושיטה
לו יד צהבהבה ולחה. דחה בנימוס את ידה המושטת וענה לה, תודה,
אבל כבר שתיתי בקרון הרכבת.
שאלה זלדה, הרואות עיני את שרואות הן? האמנם שבת מן השבי?
חייך אלצהיים, דומה כי מעט מבולבלת את, גיסתי היקרה, לא מן
השבי, כי אם מכנס מגדלי האננס שבסורינאם. הנמצאת כאן רעייתי
היקרה?
ענתה לו זלדה, נמצאת היא, אך לא תוכל לפגשה שכן היא עסוקה
בהשתגלות עם גבר אחר.
שאל אלצהיים, מי עסוקה?
ענתה לו, אישתך, כמובן.
תמה אלצהיים, אישתי? האמנם נשוי אני? ממתי? והיכן העוף שלי?
דומה כי כבר שעה אני ממתין לו.
ברגע זה הבינה גם הגב' דרעק כי גיסה שקע בתהומות השיכחה.
באותו הרגע נכנס ילד קטן לחצר. שאלה זלדה את אלצהיים, הזוכר
אתה את זיגמונד, בן זקוני?
ענה אלצהיים, בוודאי שאני זוכר את אלברט הקטן! ודומה כי גם הוא
שמח לראותני. בוא אלי, יקירי!
באותו רגע התנהל מרדף קצר בחצר הבית בין אלצהיים ובין אחיינו,
שגם התער שאחז בידו לא הרתיע את דודו מנסיונותיו להפגין כלפיו
חיבה. רק כאשר נעץ הזאטוט את הלהב בעכוז דודו הבין אלצהיים כי
מוטב לו שימצא לו קורבן אחר.
אז ירד מעליית הגג האדון פריץ דרעק. הוא התקרב בלאט, כיבה סיגר
רותח על אשתו ושפך עליה כוס קפה מהביל. זהו גבר! חשבה בקירבה
רעייתו זלדה, זהו אדם שראוי שאביא עימו לעולם ילד עשירי!  
אז הבחין מר דרעק בגיסו. שלום רב, אמר פריץ תוך שהוא דוחף
באיטיות את ברכו לעבר מפשעת גיסו. האמנם אמת הדבר, וחזרת מן
השבי?
גיחך אלצהיים, הנכנסה רוח הבילבול הכל דרי הבית הזה? לא מן
השבי חוזר אני, אלא מנופש ביערות הגשם שבלוקסמבורג. ומה שלומך,
גיסי האהוב? מה מצב העסקים?
השיב פריץ, טובים הם למדי, אין מה להתלונן. מניח אני שאת
רעייתך מחפש הינך. האמנם?
השיב פרנהיים, אכן.
אמר לו פריץ דרעק, והאם מודע אתה לכך שבזמן היעדרך נשתנו דבר
או שניים בעולם?
השיב לו פרנהיים, כמו מה למשל?
השיב לו פריץ, כמו למשל העובדה שמזה כמה חודשים לומדת אשתך
פרקים נבחרים באנטומיה גברית, אם ברורה לך כוונתי, מידידך קרל
איכס.
תמה אלצהיים, ומיהו אותו קרל איכס? האם מדובר במלצר שלי? אני
רוצה את העוף שלי, למען השם! האם צדים אתם את התרנגולת קודם
צלייתה באש?!
התרגז פריץ ואמר, לא מלצר, אלא ידידך הותיק.
נזכר (ואו!) אלצהיים, אהה, קרל איכס ידידי. אך אם זכורני נכון,
נפלה עליו עז ומחצה אותו כליל.
צחק גיסו במלוא פה, לא, לא. חי ונושם הוא. וכי סבור אתה שאדם
מת יוכל להביא את אשתך לפורקן שכזה?
או אז חילחלה לתודעתו של אלצהיים ההבנה הנוראה מכל:
כנראה שהעוף שלו לא יגיע.

                                           ג

לבסוף מצא אלצהיים את רעייתו קורבה, תוך שהיא מוטלת במיטתה,
גונחת קלות ושואפת אל ריאותיה עשן סיגריה.
שמח אלצהיים וקרא באושר, קורבה רעייתי! כה שמח אני כי מצאתי
אותך! היודעת את כמה זמן ישבתי בדד וציפיתי ליום בו אשוב ואראה
אותך? אמנם, קיוויתי כי רגע איחודנו המחודש ייראה מעט אחרת,
ולא ירבוץ לידך גבר זר ועירום הנראה כאילו סיים כרגע טריאתלון,
אך אל לי להיות בררן. השלום לך, חמדת נפשי? השמרת לי אמונים כל
שנות גלותי?
באותו רגע לא יכלה עוד קורבה לבלום את צחוקה וענתה, ודאי,
יקירי, ודאי. נו, איך היה בשבי? האם בילית שם יפה?  
תיקן אלצהיים, לא, לא, פרוצה גרמניה אהובה שלי, לא מן השבי שב
אנוכי, כי אם מביקור בקרקס הפשפשים שבבולגריה. הרוצה את לשמוע
מעט מסיפורי המרתקים?
השיבה לו קורבה, ברצון רב מאזינה הייתי לעלילותיך, אך לקוח
נוסף צפוי לבוא בקרוב מאוד.
ספר את מעשיותיך לזלדה ופריץ, ואשמע זאת מהם בהזדמנות אחרת..
אמר אלצהיים, ברצון הייתי עושה זאת,לו הייתי מכיר את שני
האנשים הללו. ובאשר לך, האם אני יכול לקבל עם זה גם תפוד
אפוי?
תמהה קורבה, מה היה לך, אלצהיים? הנטרפה עליך דעתך?
כעס אלצהיים, דומני שלא יהא זה הוגן מצידך לשפוט אותי בצורה
כזו, שהרי אין אני מכיר אותך כלל, אמי אסרה עלי לשוחח שם בריות
שאינן מוכרות לי.
שתקה קורבה במבוכה, ואלצהיים התאמץ מאוד והצליח להעלות בין
ערפילי השיכחה זכרונות יפים מימיו עם קורבה. הוא הביט בה וראה
שהיא עוצמת עיניה בעונג ולמלקלקת קלות את שפתיה. לקורא הנבון
ברור בשלב זה כי סיבת הידלקותה של קורבה היא לא אלצהיים, אלא
קרל איכס, אבל מאין לו לדעת זאת?      
בשלב זה החלה קורבה להתבונן בנעליו של אלצהיים. חייך ושאל,
הביטה את בנעליי? רכשתי אותן במחיר מבצע בחנות קטנה, לא רחוק
מהמקום בו ביתקתי את בתולייך בנעורינו הרחוקים.
הירהרה קורבה, כמה נאיבי יכול אדם להיות. סלח לי, הוסיפה, אך
עלי ללכת.
ירד אלצהיים על ברכיו, אחז ברגלי אהובתו והפציר, אל נא יקירתי,
אל נא תנטשיני. זכרי עד כמה נהנינו ביחד, איך אני הייתי אוחז
בידך, ואת....ואת.... מי את, בעצם?
בשלב זה מאסה קורבה בחברתו הטורדנית של בעלה, והיא שלחה בעיטה
נהדרת בעוצמתה אל מפתח ליבו.
היה שלום, אלצהיים, אמרה ויצאה את החדר.
חשב לו אלצהיים, איני יודע למה, אך יש לי תחושת בטן שרעייתי
אינה מעוניינת בי עוד. דומה כי אשתי מעוניינת לפתוח דף חדש
בחייה, ואילו אני רק עלם תמים ששב משדות הנפט בקווקאז. מה לי
ולה?
טוב, נראה כי כעת אקום ואדיר רגליי מכאן. ובכל זאת, עולות
במוחי כמה שאלות: לאן יתגלגלו חיי עתה, כשקורבה שלי איננה עוד
לצידי? מהי משמעות קיומי הדל על פני הכדור האכזר הזה, שאנו
מכנים עולם.
ואיפה העוף שלי, לעזאזל?
קם אלצהיים, סקר קצרות את החדר הריק, פתח את הדלת וטרק אותה
מאחורי גבו.
לא היה זה אלא ארון הבגדים.

                                  סוף