הפרידה היא התחלתה של החזרה. כל סוף הוא התחלה חדשה. באמת?

אני מאמינה שכן. אני יודעת שאני תמיד אחזור אליכם, אהוביי, אם
במתכונת שונה ומשופרת ובין אם באותו המראה, סתמית כתמיד.
הלכתי לישון הלילה, הלילה הראשון אחרי שהקבוצה פורקה ועכשיו
כולנו נמצאים בכל קצוות הארץ, וניסיתי לישון.
זה לא עובד. הדמעות מעירות אותי, ואני רק חושבת על כל מיני
רגעים שעברנו ביחד, המשפטים האחרונים, שיחת הסיכום שהייתה לנו
בחוף דור, הרבה יותר מדי געגועים.
יקיריי, איך אפשר להסתכל קדימה על העתיד, כשכל מה שאני רוצה זה
לחזור אליכם, אחורה, אל כל מה שעשינו ביחד?
זה קשה. אתמול הגשם התחיל לרדת, ומאז הוא לא מפסיק. ואני לא
יודעת, מה יהיה?
נכון, אולי עוד קיץ אנחנו ניפגש, כמו בשיר הדבילי ששרנו במסכת
הסיום, אבל איפה אני אהיה עוד קיץ?
אני לא רוצה להיפרד מכם. ואני לעולם לא נפרדת. אני שונאת
להתבגר. זה קשה מדי. אני עדיין צריכה אתכם! אני מתגעגעת!!!

הדמעות מציפות את עיניי, וכל מה שאני רוצה זה לקום ולראות את
שמרית, ליאת ושלומית עדיין ישנות במיטות לידי, לצאת החוצה אל
המסדרון, המשושה, ולראות אתכם- את יונתן שכבר התגייס היום, את
נועם ואופיר שגם הם עומדים להתגייס... את כולכם...
מה זה אומר, כל ההתגייסות הזאת?
אני לא רוצה לחשוב על האפשרות הנוראה שאולי אתמול, כשירדנו
מהאוטובוס, בעצם נפרדתי מאחד או אחת מכם ויותר אני לא אראה
אותך בחיים...
לא!

אני לא רוצה את אותו הגורל כמו של עידן, שאלכס מהשכבה שלו
נהרג. אני לא רוצה את זה. וזה מפחיד אותי.
אחותי שרית אומרת לי שעדיין, אחרי עשור שהיא לא נפגשה עם בני
המחזור שלה, אף אחד מהם ברוך השם עוד לא נהרג. מה הסטטיסטיקה
תגיד?...

אני מרגישה כל כך בעוצמה את הריקנות ששמעוני דיברה עליה. עכשיו
אני מול המחשב, כותבת לכם, ובשאר הזמן, בין דמעה לטלוויזיה
וסידור החדר שלי, אני רק חושבת עליכם, נערי הזהב שלי.

אני רוצה כל כך להיות בכל אירוע חשוב ולא חשוב בחיים של כולכם,
אבל מתי תהיו אתם באירועים החשובים שלי?...
איך אוכל לחלק את נשמתי לארבעים ושמונה חתיכות שוות, ובכל זאת
להישאר שלמה ובריאה בשבילכם?

כל כך הרבה מחשבות, וזה רק אחרי יום אחד שאני לא רואה אתכם,
ושאני יודעת שזה נגמר. והדמעות זולגות מעצמן.

אוהבת וכל כך מתגעגעת, שיר.