(ליובל.)
תאריך: 11.7.2002, שנה, חודשיים וארבע ימים אחרי.
הנידון: תיקון עוולות ישנות, יצירת עוולות חדשות וצוואה
זמנית.
מר נבל היקר,
הרבה זמן עבר כבר. כל כך הרבה זמן שלפעמים נדמה שהכל היה בחיים
אחרים, או בחיים של מישהו אחר (בוודאי איזה שחקן הוליוודי
מתמכר או איזו דמות מורכבת מרומן רוסי מתפורר שאיש לא זוכר).
וכבר עברנו הלאה, מעבר. אתה בצבא ואני מתקדמת לקראתו ואתה כבר
לא חושב עליי.
אין ספק בזה. אפילו סיפרת לי פעם כשדיברנו על החברה שלך שהייתה
לפני, נועה, וכשנפרדת ממנה לקח לך שעתיים להתאפס ולחזור למסלול
הרגיל. וזאת בכלל היא שנפרדה ממך.
אז ממני לקח לך אפילו פחות, כי נפגשנו רק פעם אחת, ובעצם בכלל
לא עשינו כלום רק ראינו סרט משעמם ואכלנו בראוניז (בראוניז עם
אגוזים זה השטן וזאת עובדה).
אז אתה מבין את ההתלבטות שלי עכשיו- כי אתה שכחת ממני לפני
שנה, חודשיים ושלושה ימים ואני עוד זוכרת:
מספר טלפון שהייתי מחייגת מתוך שינה, וכתובת מדויקת שאף פעם לא
הייתי בה, סוג השמפו שלך (פינוק ורוד- כל כך נשי!!), צבע
הפיג'מה שלך (למה כתום, למה?!?) ואת השאר.
אז למה בכל זאת מכתב באמצע החיים מבחורה שהכירה אותך פעם ושאתה
אולי הכרת אותה?
תרשה לי להסביר- סיימנו רע. שיחה רעה. מכתב רע. לא ענית בכלל
על אף אחד מהם. גם בריחה.
אמרת שאתה אתה ושאני משנה אותך ושאם אתה לא תהיה אתה אז לא
יישאר אותך ואז את מי בכלל יהיה לי לאהוב?
תראה לי קשר בין שני חוטים שבו החוטים לא מתפתלים ומתאימים את
עצמם לקשר, ואני אראה לך את הקשר שבין החוט למחט.

אז עכשיו שכבר סוף, ונגמר שלב (השלב שאחרייך) אני מסכמת
לאחור.
אני מורישה לך את העצב שלי- קח אותו. הוא שלך ממילא.
אני מחזירה לך את השיר "little red riding hood" של האנימלס.
אתה הראית לי אותו.
אני מורישה לך את כל בדיחות השואה שלי.
אני משאירה אצלך את כל מה שנתתי לך (התקפי חרדה, פוביות
פסיכוטיות ואקדח מים) ואני מקווה שתלמד מהם דבר או שניים על
הבחורה שפעם עוד אהבה אותך.