פתאום , ללא שום הודעה מוקדמת, שמעתי דפיקות חזקות בדלת.
"טוק טוק טוק" נשמעו הנקישות, אבל לא רציתי ללכת ולפתוח,
פחדתי.
אני ידעתי מה יקרה אם אני אפתח את הדלת ... אני כבר ידעתי מי
מחכה לי שם ...
זה הכל היה צפוי, זה היה ברור גם שהיא תגיע כל כך מהר אליי.
היא רק שומעת מילה או שתיים ממישהו אחר, היא רק מרגישה באיזה
מחסור רגשי או שכואב לי, פשוט מזהה מעין תחושות רעות שכאלו ..
והופ ! ישר אני זוכה לקבלת ביקור לא רצוי במיוחד ממנה.
היא פשוט רעה, באמת שהיא רעה. יש בה מעין רוע שכזה שכשנמצאים
איתה הוא פשוט תוקף וממלא את הבנאדם לגמרי.
כל פעם שאני ניתקלת בה אני מרגישה שהיא כבר הגיע לי עד למעלה
ושעברה כל גבול.
מכירים את הטיפוסים האלה, שתמיד הם באים ונדבקים ולא מבינים
שלא רוצים אותם ?
לא משנה מה אומרים, הם פשוט נשארים שם ונטפלים ושום דבר לא
יסלק אותם.
היא מהמתנחלים האלה שבאים ועד שהם לא יוציאו לך את המיץ וישגעו
אותך לגמרי, הם לא יעזבו אותך.
והנה אני שקעתי לי כבר במחשבות עליה, ושוב פעם שמעתי "טוק טוק
טוק" ... אבל החלטתי שהפעם אני לא אפתח את הדלת !
שתדפוק עד מחר, שתנסה להיכנס מהחלון, מהדלת האחורית, אפילו
מצנרת הביוב שתנסה, אבל הפעם אני לא אתן לא להיכנס !
פשוט צריכים לדעת להתעלם. כל נקישות ה"טוק טוק טוק" האלה שבדלת
אמנם משגעות לי את השכל, אבל אני לא אפול ברשת שלה, אני פשוט
אמשיך לי בחיי והיא תישאר לה בחוץ, תנסה למצוא כניסה לתחום
שלי, אבל היא לא תצליח להיכנס, כי אני יותר חזקה ממנה ואני
בכלל לא צריכה אותה או רוצה בחברתה.
לפתע פרצתי בצחוק גדול והתחלתי לצעוק בקולי קולות:
"הא הא הא ! את לא יכולה להיכנס ! הא הא הא ! הניצחון הוא שלי
! שלי !!!!!"
הרגשתי מעין הקלה שכזאת ואז לפתע מצאתי את עצמי צועקת:
הא הא הא ! הא הא הא ! הא הא האררררררררררר אוף למה את לא
הולכת נו ... תלכי תלכי כבר ... למה את כל פעם חוזרת ? למה ?
כדי להרוס אותי ? את באמת נהנית מיזה ? אני לא אפתח לך !!! אני
פשוט לאאאאאאאא אפת......!!!"
לפתע נשמע "בוםםםםםםםםםםםם" גדול ... הדלת הוצאה מהצירים שלה
והופלה על הריצפה. הפתח היה כעת פתוח לרווחה. כל מי שרצה
להיכנס פשוט היה מעביר את רגליו ונכנס.
אני עמדתי שם, קפואה לגמרי. היא עמדה מולי והסתכלה לי בעיניים.
היה לה את המבט החודר הזה, שחודר פנימה עמוק עמוק, שתמיד
זוכרים את התחושה שהוא משרה ... הרגשתי כאילו הרגליים שלו
מודבקות ב"סופר-גלו" לריצפה ושאין לי לאן לברוח.
רעדתי כולי. כבר ראיתי איך היא הולכת שוב להישאר פה, ואיך עוד
פעם אני אאלץ לעבור מלחמה שלמה כדי להיפטר ממנה.
הנה היא מתקרבת לה ... צעד, ועוד צעד ... אייייייייייייי היא
כבר בפנים ...
עכשיו אין מוצא, לפחות לא לכמה שעות הקרובות ... עד שהיא תחליט
לעזוב וללכת להציק למישהו אחר ...
וביינתיים ... אני אאלץ להישאר פה, לאכול את הלב, לאכול את
עצמי ולסבול אותה ...
חבל , חבל ... כי אני באמת שונאת אותה ... הקינאה ...