לת'וורה מאשד שלש חמור

בבוקר הכל היה נפלא. אימא בכתה כשחיבקה אותי, לפניי שעליתי על
האוטו של כאמל. "תהיי חזקה, ילדה שלי." היא לחשה לי לאוזן,
ושיהיה בהצלחה, והיא נגעה לי בזהירות בבטן הגדולה, המתקתקת.
אני מחזיקה לה חזק את היד, מרגישה כמו ילדה קטנה שמפחדת שאימא
תלך לתמיד, ומהנהנת. אבא טופח על שכמי. "אללה הוא אכבר" צועקים
השכנים בקצב, ואני עולה על האוטו.
טלטולי הנסיעה מרדימים אותי, אבל אני מתעקשת להישאר ערה, ידי
משולבות על הבטן שמאחורי השמלה שאימא קנתה לי במתאים לי, על
הבטן ההריונית, המכנית. כאמל פותח רדיו, טיפת זיעה מחליקה על
עורפי. ווק לייק אג'יפשין. הבנגלס. אהבתי אותם פעם, כשהייתי
קטנה, אני ונור השכנה היינו רוקדות עם הרדיו כשאף אחד לא היה
רואה. והנה המחסום, וכאמל שולח לי מבט מעודד, והחיילים בודקים
דרכונים, ועוד מעט...
"מי זאתי?" שואל החייל בעברית נקייה מדי. הוא מסריח מזיעה,
והוא עייף ולא מגולח, ואבק דק מיתמר מבגדי החאקי שלו, והוא
מדבר עליי.
אני מחייכת אליו, מגייסת מעט עברית שלמדתי בתיכון, חיוך ביישני
של ערבייה תמימה, מרגישה זעם מתפתל בבטני. "איסמי עז'יז'ה",
ואני מקפידה על החיוך, "אני באריון, נוסעת לרופא שלי, לבדוק
התינוק שלי."
החייל מתרחק מהמכונית, וצועק משהו בעברית מהירה. אנחנו עומדים
שתי דקות נוספות בשמש, ואז ניגש אלינו המפקד, קנה קש בפיו.
"עיישה מנתורי?" הוא לועס אליי.
"עז'יז'ה" מתקן אותו כאמל בלחש
"עיישה, עז'יז'ה, עזית הכלבה הצנחנית, הכל אותו החרא." קוטע
אותו המפקד. החיילים חושבים שזה מצחיק. "יש התרעות חמות על
מחבלת מתאבדת, אני לא מאשר את המעבר."
כאמל עובר מהר לתוכנית ב'. "אדוני החייל, אבא שלי זקן, יש לו
ברקינסון," הוא מניד בראשו אל סמיר הזקן שמנמנם במושב האחורי,
"הוא זריך רופא, בבקשה?"
"זה לא מעניין לי את הביצה השמאלית." קוטע אותו הישראלי. שונאת
את השפה הזאת. "תחזרו לכפר שלכם, שמעתם?" שונאת. המפקד הלך
לשחק שש בש עם החיילים.
הבטן שלי מתהפכת. כאמל שואל אותי משהו ואני מנידה בראשי, מפחדת
שאקיא אם תהיה לי הזדמנות. המכונית מסתובבת. צורות וצבעים
מתערבלים בראשי, ואני נופלת לתוך שנה חסרת חלומות, עמוקה כל
כך, שתחילה אני לא מבינה שהתעוררתי.
עוברות כמה דקות עד שאני קולטת שאנחנו לא נוסעים לכפר. רחובות
מוכרים עד כאב סוטרים על פניי, והנה מגיע המבנה הגדול, המלבני.
בושה. בחילה נוראית לוכדת אותי. מים, אני צריכה מים.
הוא מחייך כשהוא רואה את כאמל. "אללה הוא אכבר!" הוא חושף את
שיניו. בושה. "ואיפה עז'יז'ה? כבר שם?"
חייכו נמחק כשהוא רואה אותי. בושה.
בכפר כולם שמחים בבואי. בערב הבטן שוב כואבת. אימא עצובה כשאני
עולה על הטנדר החדש שכמאל קנה לי אתמול. הוא לבן, מבהיק אליי
את דמותי. תיק תק. אני נוסעת. והבטן כואבת. ואימא תמיד צחקה על
נשים שלקחו אפידורל. תיק תק. ובדרך המחסום. תיק. מעליו, אני
צועקת עליי מבפנים, תק, מעל החיילים, מעל המפקד השחצן, עליהם,
מוות להם, מוות! ובדמיוני כבר רואה את  תמונתי ברחובות, תיק,
את הראיס שומע עליי ופניו הזקנים מוארים, תיק תק, וכואב, אימא,
תיק תק, איך כואב, תיק תק, ואור גדול, וחושך.