היית בבית חולים,מחוסרת הכרה.
לא הייתי בטוחה מה יקרה,אבל כנראה שבסוף הפתעת.
חשבתי שזה סתם ערב רגיל,בגן קצת,אח"כ חוזרים אליי
היא לוקחת מונית הבייתה,ואז לישון.
נרדמתי,וחלמתי עלייך.
לא ידעתי .
הן העירו אותי והודיעו לי.
לא הייתי מוכנה,דיברתי איתך לפני כמה ימים.
לפני שאיבדת את ההכרה שוב,באמת שלא חשבתי בכיוון הזה.
חשבתי שהתאוששת.
שלוש שנים נלחמת בזה...וחשבתי שהייתי שם איתך.
נלחמנו יחד,עכשיו אני לא כ"כ בטוחה בזה.
הייתה לי הזדמנות לראות אותך כשהתעוררת,התחמקתי,שיקרתי.
פעם ראשונה שזה קרה,גם פעם אחרונה.
באותו יום שוב הגיעה הזדמנות ולא חשבתי אפילו,לא שקלתי מה אני
עלולה לראות,לא חשבתי שככה אני אזכור אותך אז נכנסתי לחדר.
היית שם,חיוורת,מכוסה סדין כחול.
כשהוא נתן לי לראות את הפנים שלך,לא האמנתי,לא ידעתי שזו
ההרגשה.
זו שלא תעזוב אותי אף פעם
מה שנשאר ממך ,המצבה,הם אומרים שהיא שחורה כי זה מה שנשאר
להרגיש.
שוב אני שם,מסתכלת עלייך מסתכלת עליי,בוחנת,אותי.
הייתי רוצה לדעת מה את חושבת ,אם את סולחת.
אוהבת אותך עד מוות,וגם הרבה אחרי.