התעוררתי משנת לילה קצרצרה כמו תמיד, ואחרי שכיביתי את השעון
המעורר 5 פעמים, פתחתי עיניים. אבל לא הצלחתי. ניסיתי בכוח אבל
עדיין ראיתי שחור. כשלקחתי את האצבע שלי וניסיתי לגעת בעין
גיליתי שהיא פתוחה. כמעט חטפתי התקף לב - השעה שבע וחצי בבוקר,
קיץ, אמור להיות אור מסביב, אבל במקום זה, היה חושך. כאילו, זה
לא שלא פתחתי עיניים, אלא שפשוט לא היה מה לראות. חיפשתי את
החלונות בגישוש עיוור ומצאתי שהם פתוחים, לחצתי על המתג של
האור והוא היה דלוק, ובכל זאת היה חושך. המשכתי לגשש ומתוך
הרגל מצאתי את התיק שלי, את הפלאפון, את המפתחות, התלבשתי
בחושך ויצאתי כמו כל בוקר (האם זה בוקר?) לעבודה. גם חדר
המדרגות היה חשוך, והתגלגלתי כמה מדרגות בדרך למטה בגלל זה.
אפילו כשיצאתי מהבניין היה חושך. בדקתי את השעון והשעה הייתה
רבע לשמונה, שעה שבה צריך להיות אור, כפי שזכור לי. לא רק שלא
היה אור, גם לא היה שום צליל. לא ציפורים, לא מכוניות, לא
אנשים. באותו רגע התחלתי לפחד. הכי מפחיד היה כשניסיתי לחצות
את הכביש ומשום מקום הופיעה מכונית. היא צפרה, נסעה עוד מטר
ונעלמה. בכוחות מעורערים ואחרי שנתקעתי בכמה אנשים שהופיעו
ונעלמו בדיוק כמו המכונית, הגעתי לתחנת האוטובוס. תהיתי לעצמי
איך אני אדע שהאוטובוס יגיע - ובינתיים גיששתי לי במעמקי התיק
כדי למצוא סיגריה. הדלקתי אותה בלי לראות אותה ובלי לראות את
האש של המצית. ושוב, כמו קודם, האוטובוס הופיע, עליתי עליו,
והוא המשיך בנסיעתו כשמסביב חושך. באותו רגע שמתי לב שאני רואה
את עצמי, ורק את עצמי, ממש כאילו השעה שמונה בבוקר, ולא כאילו
יש חושך מסביב.
האוטובוס המשיך בנסיעתו (אני חושב. היה חושך, אחרי הכל) ואחרי
20 דקות לערך ראיתי אור במרחק, שהתברר כתחנה שבה אני צריך
לרדת. גיששתי אחרי הפעמון, צלצלתי והתגלגלתי במדרגות אל עבר
התחנה. התחלתי לצעוד כבכל בוקר לכיוון המשרד, בלי לראות ממש את
הדרך. להפתעתי הגעתי בשלום, למעט התקלויות קטנות באנשים בדרך
שצצו ונעלמו. נכנסתי בדלת הראשית, התיישבתי בכיסא שלי והדלקתי
את המחשב. המקלדת הוארה פתאום באור עמום והמסך פעל בעוצמה
מלאה, אבל בלי צבע, ועדיין, מסביב, חושך.
בעודי עובד על הניירת שהצטברה, מחשב, מקליד ומצרף את הנתונים,
שהופיעו לפני כמו כל דבר היום, הרגשתי דגדוג מוזר ברגליים. זה
התחיל במין הרגשה מוזרה, ואז זה הפך לזרם רטוב שטיפס לאט לאט,
עלה ועלה, והגיע כבר לגובה המותניים, והמשיך לעלות ועלה וטיפס
והגיע לגובה הצוואר ואז לסנטר ואז לגובה הפה והנוזל התחיל
להיכנס לי לפה והיה לזה טעם של מים מלוחים וחשבתי לעצמי שאני
חייב לברוח מכאן לפני שאני אטבע לגמרי והטעם האיום של זה בפה
המשיך להציק לי ולא יכולתי לנשום והרמתי את עצמי בכוח מעל לפני
המים והתחלתי לשחות בחושך לכיוונים לא ידועים ונתקעתי בקירות
וכמעט טבעתי שוב עד שבמרחק ראיתי דלת. מנצנצת. אבל הפעם זה לא
היה אור עמום כמו של המקלדת או של המסך או של המכוניות או תחנת
האוטובוס. היא זהרה באופן שבשבילו המציאו את המושג "אור
יקרות". שחיתי בכוחותי האחרונים אל הדלת, פתחתי אותה ודרכה
נשטפתי החוצה. נעמדתי ושפשפתי את איברי הדואבים והתחלתי לרוץ
מתנשף אל עבר תחנת האוטعבוס. היום הזה היה כבר מספיק
מוזר בלי שאני אטבע במשרד. עמדתי וחיכיתי שהאוטובוס יגיע.
השעון שלי זהר על השעה שש. כנראה שבערב, אבל אני לא יודע כמה
זמן חיכיתי, כי בחושך המוזר הזה איבדתי כל תחושת זמן אמיתית.
הפעם ראיתי את האוטובוס עוד כשהוא היה רחוק. שינוי מרענן אפשר
לקרוא לזה. עליתי, התיישבתי, וחיכיתי עד שתופיע התחנה, כמו
בדרך למשרד, וכמו האוטובוס, היא הופיעה עוד לפני שיכולתי לראות
אותה. באותה שיגרה, ירדתי מהאוטובוס וצעדתי הביתה.
כשנכנסתי לבניין האירה שם מנורה בודדה. אני מניח שלאחד השכנים
נמאס מהחושך הזה והוא החליט לעשות משהו. התחלתי ליפול את דרכי
במעלה המדרגות, חיפשתי את המתפחות בתיק ובאמצעות האצבעות
מיששתי את דרכי לחור המנעול. נכנסתי הביתה, נפלתי על חתול,
הנחתי את התיק במקום המשוער שבו החדר שלי והלכתי למקרר בשביל
לאכול משהו אחרי היום המפרך שעברתי. להפתעתי, המנורה במקרר
פעלה בעוצמה, וכל טובו נפרש בפני. שלפתי לעצמי אוכל והתחלתי
לאכול. באותו רגע גם גילתי שלאוכל בחושך הזה לא היה טעם, מה גם
שהטעם של האירוע במשרד היה עדיין בפה שלי, מה שהפך את הכל למין
צורך משעשע לאכול כדי להשביע את עצמי. לקחתי לעצמי חתיכת
עגבניה, וכשקירבתי אותה לפה שלי ראיתי הבהוב קטן ומולי הטלפון
צלצל, אבל בלי קול. זה היה די מוזר, שהוא צלצל בלי קול, אבל
מכיוון שכל היום הזה היה מוזר, לא התייחסתי לזה בכלל. ניהלתי
את השיחה הלאקונית עם הדובר שמצידו השני של הקו, רשמתי בראשי
הודעה, וסגרתי. התיישבתי לאכול, וכבאתי לאכול עוד קצת, ראיתי
פלאש חזק שהימם אותי קצת. הטלפון הופיע שוב, והפעם הוא צלצל
בקול חזק ומוזר. עניתי לשיחה, קבעתי משהו עם הקול המוכר שמעבר
לשפופרת, סגרתי, ארזתי לעצמי את שאריות האוכל, לקחתי את התיק,
המפתחות, הרשיון וירדתי לאוטו. נכנסתי לאוטו, התנעתי, והתחלתי
לנסוע. בחושך. נסעתי כאילו אני יודע לאן, ניווטתי את הדרכי
בחוסר ראות מוחלט והגעתי למקום שבו קבעתי. ישבתי ודיברתי עם
האנשים שהיו מעבר לקו ועכשיו הם ישבו מולי. בעודנו יושבים
וצוחקים על כל דבר שבעולם, שמתי לב פתאום שמסביבי יש שולחנות,
ואנשים, ומלצריות, וכוס קפה מונחת לפני, ושאפילו שבחוץ לילה,
הרחוב מואר באור זורח, ומכוניות נוסעות בחוץ, ואפילו כשלקחתי
בייגלה מלוח שהיה מונח על השולחן לפני, היה לו טעם מתוק.