עשן אפור מתחיל להתפזר
על הפנים שלי
הוא מטשטש את כל האנשים
שמסתכלים עליי,
את כל אותן הזהויות שמשתנות
ומביטות לי בנשמה בעקשנות-
חודרות עמוק לתוך עיניי.

מחייכת לי חיוך קטן, מבט
קצת לא ברור
לא בטוחה איך לעצור אותם
מלהכאיב שנית,
כי בכל עת, עם כל מבט הם
בוחנים את צעדיי
ואיך אפשר להיות נורמליים
כשחיים בתוך תוכנית?

זה עולם כזה מכני
שאנחנו בו חיים,
כולם נוסעים על אוטומט
אבל בכלל לא מודעים
ויום אחד אם לא יראו
לא ישאר כאן זיכרון
למה שאז היה,
כשרגש לא מכרו עם רישיון.

הכל נראה כאן אלקטרוני,
זה עולם של מכונות-
שמנסות לשאוב אנרגיה
מכל מי שאנושי,
מכל מי שעוד מרגיש ועוד יודע
את האמת, מבין את פשר הקיום
בלהיות מציאותי.

בלהחליט ואז לפעול
לפי מה שהלב מכתיב,
מבלי לחשוש להישבר מכל
דבר שטותי,
ולחיות חיים של חופש
מלאים באמונה ביכולות
להשתנות ולהיות קצת החלטי.

כי זה עולם כזה מכני
שאנחנו בו חיים,
כולם נוסעים על אוטומט
אבל בכלל לא מודעים
ויום אחד אם לא יראו
לא ישאר כאן זיכרון
למה שאז היה,
כשרגש לא מכרו עם רישיון.

וזה כואב קצת לפעמים
ומדי פעם- קצת יותר
אבל תמיד עדיף לסבול
מלהיות בלי רגשות,
מבלי לשאת את היכולת לאהוב
ולהרגיש טיפה חשוב
גם אם צריך ליפול בדרך ולטעות.

כי זה עולם כזה מכני
שאנחנו בו חיים,
כולם נוסעים על אוטומט
אבל בכלל לא מודעים
ויום אחד אם לא יראו
לא ישאר כאן זיכרון
למה שאז היה,
כשרגש לא מכרו עם רישיון.