לא נרדמת בלילות...
מתהלכת כסהרורית לאור יום...
חודש וחצי זה לא מעט זמן...
כל היום בבית מתמודדת עם כאב וגעגוע מתמיד...
רק הזמן יכול לגרום לגעגוע להישכח...
הזמן עובר מאוד לאט...
הכאב והגעגוע נפסקים לסירוגין.
המציאות שוב מכה את הלב והראש.
מועקה מתחילה להצטבר כמשא כבד שמתווסף ומתעצם.
קרועה בין שלום בית למהפכת העולם ה-3.
לפעמים מחליקה ונופלת נחבטת בדרך למטה מצליחה לקום אך הצלקות
מזכירות את המציאות הכאובה.
מתנדנדת בין יציבות להתמוטטות...
יש ימים טובים...ויש פחות...
לפעמים נשברת כאגוז הנחצה לכמה פיסות קטנות ומרות המאוימות על
ידי שני צבתות מתכת המוכנות לפצח עוד כמה אגוזים שברירים
ולהותיר מאחור שובל מריר...
לא יודעת מה הימים הבאים יביאו... מנסה לגשש באפלה ולדלות כמה
פיסות מידע אך הכול לשווא.
רק מחכה שארבעים וארבע ימים יעברו ואז להיות שלווה לחוות
הקלה... לאחר שיאספו את שבר הכלי הזה שהתפזר במשך חצי שנה בכל
מיני מקומות, לאחר שידביקו אותו פיסה אחר פיסה כביכול מעולם לא
התנפץ למציאות שידע מה יהיה במהלכה אך עדיין לא מתחרטת ולא
אתחרט לעולם על ההחלטה בגלל שבכל הרע יש גם נקודת אור אחת
שמשאירה את ראשי מעל פני המים ולא נותנת לו לטבוע. משמשת כגלגל
הצלה. נקודת אור שאני מאוד אוהבת...
יש ימים טובים...ויש פחות...
מתנדנדת בין התמוטטות ליציבות, שיברון, אפיסת כוחות, טביעה,
וציפה מעל פני המים, אך על החלטה אחת לעולם לא מתחרטת בזכות
נקודת האור שלי.