לפני כמה ימים הלכתי לי להנאתי לטייל על שפת הים עסוקה לגמרי
במחשבותיי, מרוכזת בעולמי הפרטי כשלפתע ראיתי אותו. היה לו מין
מבט עצוב ומרוחק בעיניים שפשוט הפנט אותי אליו
מצאתי את עצמי נמשכת לכיוונו באורח לא רצוני כמעט כאילו לרגלי
רצון משלהן. הוא ישב  על החוף צופה על הגלים.
התיישבתי לידו בשקט בלי לומר מילה והסתכלתי גם אני אל האופק.
וככה ישבנו לנו בשקט אני והוא והים מקשיבים לרחש הגלים.
התחלתי לשרטט באצבעותיי ציורים בחול הרטוב ובלי לומר דבר הוא
הצטרף אלי, משלים את הקווים לתמונות, קו הוא קו אני כשידינו
נוגעות לא נוגעות זו בזו.
היה בו משהו שברירי משהו פגוע שעשה לי חשק ללטף  אותו להניח את
ראשו על כתפי ולהבטיח לו שמחר שוב תזרח השמש ויהיה יום יפה
והכל יהיה קל יותר כשתעלה השמש.
אז ככה לאט לאט שילבתי את אצבעותיי באצבעותיו בוחנת את מידת
ההתמסרות שלו דרך חוזק לחיצת היד.
היה בו משהו מתמסר כזה שנתן לי את הביטחון להמשיך,  אז שחררתי
את ידי וליטפתי את שערו
מעבירה את אצבעותיי לאט לאט בעדינות בתוכן וקרבתי אותו אלי,
יכולתי לשמוע את נשימותיו מתקצרות. ואז בעדינות אין קץ קרבתי
את שפתי לצווארו לספק נגיעה ספק נשיקה.
הוא הריח לי נורא נעים והיה לי טעים, אז חיפשתי עם שפתי את
שפתיו  סקרנית לדעת איך ירגיש לנשק אותו וכמובן שזה היה בדיוק
כמו שחשבתי שירגיש. מנשיקות קטנות ומהוססות
הוא החל לפתע להתעורר וקרב אותי אליו לחיבוק חונק כמעט
כששפתותינו צמודות אלו לאלו מנסות כאילו לשאוב זה את נשמתה של
זו, להתחבר עד הסוף.
וככה ישבנו לנו חבוקים נעלמים זה בתוך זו מנותקים מכל הקולות
שמסביבנו נותנים רק לנשמות ולנשימות שלנו לדבר.
ופתאום זרחה השמש ובלי לומר מילה נפרדנו מבלי להביט לאחור
ושנינו ידענו שלא נתראה לעולם ושנינו ידענו שהלילה הזה שינה את
חיינו לעולם ושהתחושות שהיו שם ילוו אותנו לאן שנלך ויתנו לנו
את הכוח להתמודד עם הכל.