פרחים מכל סוג עושים לה טוב אבל כתומים וצהובים עושים לה הכי
טוב, הכי הרבה אור בתוך החושך שלה. משהו נדלק בה למראה פריחתם
הפראית של פרחי השדה, שואפת לתוכה את ריחם המשכר, את ריח החופש
והמרחבים. שומעת את קול צחוקם של הילדים ולחישותיהם של האוהבים
בשדות בהם פרחו. מושיטה את ידה בחיוך נבוך ומודה לו, שולחת
נשיקה מנומסת והולכת לשים אותם במים שלא יהיו צמאים. מסדרת
אותם יפה יפה באגרטל השמור רק לפרחים חופשיים שכמותם ומחייכת
לעצמה, הוא לא הביא שושנים, ולא באריזה של פרגמנט. ואז היא
כשהיא מרוכזת ככה בעצמה, פתאום, היא רואה צל מאחוריה. היא
יודעת שזה הוא, ההוא שהשאירה לפני רגע בסלון, ההוא שהביא לה
פרחים, היא מרגישה שהוא מתקרב ועושה את עצמה כאילו שהיא לא שמה
לב. נותנת לו להתקרב, קשובה כמו לביאה שמגנה על גוריה לקול
צעדיו החרישיים ולנשמותיה שמרעישות ומקשות על האוזניים להקשיב.
ואז היא מרגישה שהוא קרוב קרוב, מרגישה את נשימותיו מדגדגות את
עורפה, היא בולעת את רוקה ושותקת, מסיטה את ראשה הצידה ונותנת
לו לנשק אותה בעדינות בצוואר מתמסרת לתחושה הקסומה הזו של
הנשיקה הראשונה.
היא פוקחת את עיניה וקולטת שהידיים שלה שאוחזות באגרטל הפרחים
רועדות ועוד רגע הוא ייפול ויתנפץ על הרצפה ברעש גדול. והיא לא
יכולה לתת לזה לקרות שכן זה יהיה אות מבשר רעות. היא לוקחת
נשימה עמוקה ומתייצבת, היא מרגישה שהוא מחייך, הוא ער לחלוטין
לתחושותיה. יש משהו קסום ברגע הזה והיא לא רוצה שיסתיים היתה
מוכנה להישאר ככה לתמיד, או לפחות לעוד כמה דקות אבל, היא
מחזירה את מבטה לפנים נועצת את עיניה בפרחים ואומרת לו :
"תודה" ומנתקת את עצמה מבין ידיו. הוא אומר: "אם הייתי יודע
שפרחים גורמים לך כזאת התרגשות הייתי שולח לך מזמן". יש לו מין
חיוך ממזרי כזה על הפנים והיא יודעת שהוא יודע שזה לא הפרחים
שהעלו לה את הסומק בלחיים והגבירו את קצב פעימות ליבה.
היא מחייכת לעצמה והולכת להניח את האגרטל על השולחן בסלון. הוא
הולך אחריה וכשהיא לוקחת צעד אחד לאחור להביט האם הפרחים
עומדים בדיוק באמצע השולחן (אחרי הכל צריך לזכור שהיא פולניה
טובה... ), היא נתקלת בו. שוב הוא עומד מאחוריה קרוב כמו קודם,
עכשיו הוא כבר קצת פחות זר לה, היא כבר התרגלה לריח שלו אבל
הנוכחות שלו עדיין מרגשת אותה. היא מסתובבת אליו מרימה את ראשה
בניסיון להביט אל תוך עיניו. הדבר הראשון שהיא רואה זה את
חולצתו, הפרשי הגבהים לא מאפשרים לה לפגוש ישר במבטו, היא
מרימה את ראשה עוד נתקלת בצווארו, ומחייכת, השקע האהוב עליה
נמצא קרוב וזמין וזה גורם לה להסמיק. היא יודעת שהוא יודע
בדיוק מה עובר לה עכשיו בראש. היא זוקפת את ראשה ומביטה אל תוך
עיניו והן מחייכות אליה, כאילו אומרות לה : "ילדונת, זה בסדר,
הכל יהיה בסדר, אל תדאגי, אל תחשבי על כלום, תהני מהרגע".
היא מניחה את ראשה על חזהו ומקשיבה לקצב פעימות ליבו. איכשהו
הכל נראה לה הרבה יותר שקט ואיטי פתאום, כמו סרט שמוקרן
במהירות איטית. הרגעים האלה שבהם היא שבויה בבפנוכו של החיבוק
שלו נראים לה כמו נצח. נצח מתוק ונעים גן עדן של חום. היא
חושבת לעצמה שזה נורא מצחיק התחושות האלה, מוזר איך פתאום אין
כלום חוץ מהם בעולם, איך כל הדאגות נעלמו, כל השאלות התהיות
הציפיות האכזבות הכישלונות הפחדים כולם מפנים את מקומם לתחושה
החדשה הזאת שאופפת אותה עכשיו, מחלחלת אל כל תא ותא מתאי גופה,
זוחלת דרך הנימים והעורקים אל הפינות הרחוקות ביותר והופכת
אותה למין חיישן רגיש במיוחד. קשובה לקולו שמגיע אליה דרך בית
החזה עמוק וחם, היא יודעת שהוא מדבר אליה אבל היא לא ממש שומעת
מה הוא אומר, היא לא רוצה לשמוע, מפחדת שיגיד משהו שיקלקל. היא
לא רוצה לדבר עכשיו, זה מצחיק אותה , היא שהיא ילדה של מילים
לא רוצה לדבר.