[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








המכתב -

אוגוסט היקר.

אם אתה קורא את המכתב הזה בודאי אתה מקלל את היום בו נפגשנו
ועל החוויה הנוראית הזאת שחווית בגללי, ועל כך אני מצטערת
אוגוסט, אך דע לך כי לא לשווא עשיתי זאת. אוגוסט, עקב אירועים
שלא צפיתי, ואנשים שהתנכלו לי וגרמו לי לשינויים דחופים בתכנון
המקורי שלי, הייתי צריכה להחביא את פיסת הנייר הזאת במקום שאף
אחד לא ימצא, או אפילו יעז לחפש. האדם שזה הרגע ראית על המיטה
הוא מר.גודפרי אדאמס, בעל המלון, אל תתהה רבות על סיבת מותו של
האיש, התשובה מסובכת מידי, והזמן שנשאר לי לכתוב את המכתב הולך
ואוזל, אמרתי לגברת ג'ונסון בשיחתינו החטופה שתיתן לך את
הכתובת, אני שמחה שיכלתי לסמוך עליה, ובכן אוגוסט, אם תהית על
רצף האירועים המוזר שעבר על שנינו מהיום הראשון שנפגשנו,
כביכול בספונטניות, עד לפרידתנו מעוררת התהיות, אז אוגוסט, אני
לא יודעת איך תקבל את זה, ואין דרך קלה להגיד את זה אוגוסט,
אני לא רוצה להגיד "ניצלתי", אבל זה מה שעשיתי, ועל כך אני
מצטערת, הכל היה מתוכנן אוגוסט, אולי זה קצת בנאלי להגיד, ממבט
לאחור זה נראה כמו עלילה זולה לסרט מתח סוג ב' , אבל לא
אוגוסט, אלא החיים האמיתיים, זאת המציאות ואני באמת מצטערת
שדווקא אתה עמדת כמתווך ביני לבין המידע שאותו הייתי צריכה
להשיג בשביל מדינתי אותה אני משרתת, אני מצטערת אוגוסט אבל
ברגע זה רודפים אחרי אנשים משירות הביון של ארצך, הם לא יודעים
עליך אוגוסט, דאגתי להסתיר זאת היטב, לעולם לא יראו את הקשר
ביני לבינך, כל רצוני היה שתידע למה נעלמתי כך פתאום בבוקר עם
כרטיס הביטחון המסווג שלך, אבל אוגוסט, אתה חייב להבין, זה לא
הזמן להתחיל להתחנן, אני חייבת לזוז, כפי שאמרתי, תמצא את
המכתב, הוא בצבע צהוב דהוי, אתה תזהה אותו מייד, להתראות
אוגוסט
באהבה......אדריאן.





הדלת לא עצרה בעדי, מנעול השרשרת היה חלוד וישן, נכנסתי פנימה.
הדבר הראשון שזכור לי היה הריח, כענני נימבוס ביום קיץ בהיר,
הסירחון הנורא הזה גלש בנחירי כמפל שופכין של טבק מקולקל,
המקום היה מזוהם, חתיכות אשפה ופסולת היו פזורות אקראית על
רצפת החדר שהעלתה זה מזמן עובש. השטיחים שידעו ימים יותר
טובים, היו בלים ומרוטים. קירות החדר נטשטשו לגמרי, וקרעי צבע
הופיעו עליהם כשרשרת איים חומים על פני האוקיאנוס הלבן. מיטת
העץ הישנה ניצבה בפינה, מעליה ניצב צוהר קטנטנן ללא נוף. חנוק
היה בחדר, זה כבר כמה ימים שאויר נקי לא זרם ושטף את האויר
הדומם והמזוהם, כיסיתי בחולצתי את פתחי הנשימה, עיני צרבו
מהחום, חולצתי נדבקה לגוף כעלוקה לדם.
האיש פרקד לו שם על מיטת השתי וערב הארוכה, שכב על גבו, לצד
מיטתו ניצבו זוג נעלי מוקסין שעבר זמנם, עור הצבי שפעם דומני
היה נקי וחלק, כעת גילה על פניו שריטות נוראות, וחתכים עמוקים,
שמיכת המיטה היתה בצבע 'ששה' אדום ודהוי,כך גם היו הסדינים
וציפוי הכרית. אדם רפה וחלש בחליצת ערב שחורה ללא עניבה, תווי
פניו מושחטים ושערו לח ומדולדל,  היה מת שראיתיו לראשונה באותו
יום, הזמן נתן בו את אותותיו, ידעתי שהגעתי מאוחר מידי, הבן
אדם יצא זה כבר מזמן מועד הורים. ניגשתי אל הגופה הנרקבת,
והתבוננתי בה קלות כאשר גלי גועל חולפים בי ומשאירים אחריהם
צמרמורות איומות, האיש היה במצב ריקבון, פחדתי להתקרב ייתר על
המידה, רק רציתי לקחת מה שחיפשתי ולעוף משם כמה שיותר מהר,
הרגשתי כבר איך האויר בריאותי בורח כאויר בבלון רעוץ, וקיבתי
איימה להתהפך על צירה כרכבת הרים מהירה, אבל קיבינימט איפה זה
לעזאזל, דווקא עכשיו זה נעלם לי, איפה המכתב לכל הרוחות?.
עיני סרקו את החדר הלוך ושוב כמכשיר סונר, חיפשו פיסת נייר
ישנה, ושם היא הייתה, על שידת העץ הקטנה, מעבר למיטה, מעוטרת
במספר ספרים הניצבים כחיילי משמר על תקרתה, ובתוך חלל השידה,
שכבה לה שם חתיכת נייר צהובה באלכסון, ניגשתי.
אילצתי את עיני בכוח שלא להביט עוד בגופה המצחינה, השתעלתי
מספר פעמים, ניסיתי להרחיק מהתודעה את המצאות חתיכת הבשר הזאת
במרחק כל כך קרוב ממני, שילחתי את ידי בגועל אל מעבר לגופה, עד
אשר הרגשתי איך היא נוגעת ומרגישה את מגע העץ החם והדביק,
חיפשתי בעיניים עצומות את חתיכת הנייר, עד אשר אצבעותי, לאחר
גישושים קלים, איתרו לבסוף את מגע הנייר הארכעי והשביר, כל
אותו זמן עיני היו עצומות, ידעתי כי מבט אחד בדבר שמתחתיי,
ואני מקיא בו במקום, שילחתי את ידי חזרה, היא העלתה בידה שלל
כה נחוץ, המכתב של אדריאן מור, זה זמן מה שתהיתי על אופן
העלמותה המוזר, אך גברת ג'ונסון, ידידתי משכבר הימים, השאירה
לי את הודעתה של אדריאן בנוגע להמצאות אותו מכתב שאני מחזיק
בידי , יצאתי בריצה מהחדר, משתעל ארוכות, פורק את מטען הגועל
על ריצפה המסדרון, ברחתי משם כל עוד נפשי בי.
יצאתי אחוצה לאויר העולם, משאיר מאחור את דלתה החורקת והטרוקה
של בניין המגורים הישן ברחוב צ'נדלר העתיק רווי העוני, כל
רצוני באותו רגע היה פשוט לרוץ לדירתי, להשתרע על המיטה ולישון
שנת ישרים, עברתי יותר מידי ליום אחד, ואפילו עוד לא לא הספקתי
לתת הצצה חטופה במכתב, לא ידעתי אם כוחי יספיק לי בשביל זה,
החלטתי לשמור את זה למוחורת, כשכוחותי ישובו להיות מחוזקים,
ונפשי תירפא מן החוויה שזה הרגע הייתה עדה לה, אבל קודם כל
שמתי בראש מעייני לצאת מהמקום הזה, משכונת העוני המסריחה הזאת,
דדיתי בצעדים קצרים ולא יציבים במורד רחוב צ'נדלר, לא שמתי את
דעתי לבתים הישנים העומדים דומם שם, ניצבים כצאן לטבח במחנה
השבויים של העירייה, רוב הבתים לא היו שווים צפייה ממושכת,
מבנים טקטונים חסרי עידון וצורה, גבוהים וגולמיים כהרי בזלת
שחורים וגסים, חלונותיהם שבורים, דלתותיהם מרוסקות, קירותיהם
אכרומטים ומבוזים, כפי שאמרתי, הכל זיכרון קצר של מבט חטוף, לא
השתהיתי במקומי יתר על המידה, פניתי בעיקול לרחוב סמית'סתון,
שם חיכתה לי מכוניתי הצבועה בצבע האינדיגו הכחול אשר צורתה
נתנה לה צביון של עגלה ישנה עם גלגלי גומי, היא הייתה ישנה
אותה פיאט סטיישן, כבר שכחתי באיזה תאריך שכרתי אותה, אם בכלל,
הייתי עייף מידי בשביל לחשוב באותו רגע, הכל עבר כל כך מהר כמו
ריקוד טרטיסתי מטורף, שמחתי כל כך להשאיר את הכל מאחורי, את כל
הבלות והצחנה לחזור שוב אל ה'אל פרסקו' של מחוץ לחזיון
הפנטזמגורי שבתוך אותו חדר חנוק.
התנעתי את המכונית לאחר ניסיונות קלים של מאבק עימה, לרגע אף
חששתי שזאת הולכת להתיש אותי שוב פעם, כפי שעשתה פעמים קודמות
בעבר, אך לבסוף היא נדלקה ואני גלשתי וריחפתי בנירונה בין
הרחובות השונים, מרחוב סמית'סון בו החניתי את מכוניתי, עד
לצומת נירסטייר, ומשום למרכז הקהילתי, ואז שתי פניות שמאלה
ברחוב רומאז, ישר עד לרובע השלישי של העיר, שם חיכה לי בגאון
וגאווה בית המלון "רוקשמיר", שם התאכסנתי לימים בהם ביליתי את
חופשתי השנתית, מתנת "אומיגה", ארגון הביון בו אני עובד, כנראה
היה להם איזושהי רגיעה בטחונית כזאת או אחרת, כי אותי הם שלחו
להתרווח ולהנות מהחיים, דבר שלא קרה. החניתי את המכונית בחניית
המלון, ונכנסתי פנימה, המזג האוויר בחוץ נתן אותותיו לגשם
מתקרב, הרוח התקררה מעט, ושמחתי על משב הרוח הרענן הזה שפתח את
נחיריו וריאותי, וניקהן מכל זוהמה שצברו קודם לכן.
נכנסתי פנימה משאיר את הדלת להסתובב על צירה, כוחותי לא עמדו
לי להיות מנומס כלפי הפקיד אשר בריך אותי בברכת "שלום", עליתי
בצעדים חפוזים במדרגות, סבלנותי לא עמדה לי להתחיל לחכות
למעלית כזאת או אחרת שתבוא, מלבד זאת הקומה בא התאכסנתי הייתה
רק שתי קומות מעל ללובי כך שיכולתי ליזום מעצמי הליכה לשם ברגל
ולא לחכות כמו אידיוט למעלית. בצעדים חפוזים ועייפים טיפסתי
במעלה המדרגות, המלון היה כל כך שונה מן הדירה המחליאה שביקרתי
בה, קירותיו היו לבנים, צבועים צבע מונוכרומי של לבן בוהק
ונקי, ריצפת השיש של המדרגות הייתה מתוחזקת כראוי והבליחה
ניצוצות אל תוך עיני. תמונות צבעוניות מעוררות שמחה היו תלויות
זאת לצד זאת להנהת המטפס, חלקן תיארו נופים ירוקים ונוגים,
חלקן תיארו דמויות אנשים רוקדים ונהנים, חס ושלום היה למצוא שם
תמונה מדכאת, עצובה, בעלי המלון, אולי מעצב הפנים שלו רצו
שתרגיש בעננים, וכך היה באמת, אבל באותו רגע לא היה לי חשק רב
להתחיל לנתח כל תמונה ותמונה, כל עלייתי הייתה רצופה מחשבות
זימה על השינה העומדת לבוא.
ניחוחות אירוס ריחני מעורב בריחם הצעיר של עלי היסמין התהרמן
לתיזמורת של ניחוחות משכרים ומפנקים ששטפו את פניי בו ברגע
שפתחתי את דלתי בעזרת כרטיס המגנטי המיוחד שמחולק היה לאותם
אנשים המזמינים חדר, חסל סדר המפתחות המגושמים האלו, המלון עבר
תהליך מודרניזציה מובהק.
כל שאני זוכר מאותם רגעים שנויי מחלוקת במאגר הזיכרון המפוקפק
שלי היה מסך השינה היורד על הצגת המציאות של חוויות היום,
'שינה מתוקה מר.אוגוסט קול, וחלומות נעימים', אמרתי לעצמי בתת
מודע.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלום! הגעתם
לבמה, נא השאירו
הודעה אחרי
הביפ...


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/6/99 15:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוגוסט קול

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה