[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאלה ליין בלייר
/
מקהלת משוגעים

הבוקר מוטל על המרפסת בפיסה של תכלת בוהקת ופלאית, מתנוצץ
ברצפות המצננות את כפות הרגליים. מפינת החי בוקעת נעימה צרודה
ומזעזעת, שילוב של צווחות טווסים ונעירות פלוץ של חמור, משלהבת
את הציוץ המוזר שעולה בי חריף וחד כשירה של ציפורים היסטריות,
מקהלת משוגעים.
אני מסתכלת באורי שיושב בשקט וקורא עיתון "לא מהיום", לוגם
מהקפה שהכנתי לו בכוס עם ציור של פרה שהוא אוהב, והוא יפה כמו
בחלום.
"רוצה ללכת לאכול?" הוא מרים אלי עיניים עצלות.
"בחדר אוכל?" אני שואלת, נהנית מצמד המילים החדש בפי.  
"כדאי שתתכונני," הוא אומר, "ארוחת בוקר נגמרת בתשע".

מהשבילים החוליים עולה אבק קיץ יבש, מלבין את הסנדלים וגלי רוח
קרים - חמים מלטפים את העור, מצמררים. ברחבת חדר האוכל נאספים
אנשים רחוצים, אוחזים בידיהם אופניים ותינוקות, סביבם מתפזרים
הילדים, מפריחים בלוני צחוק צבעוניים באוויר.
אורי מחזיק לי את היד ומדבר עם איש קרח עם מבט בטוח בעיניים,
הוא לא מכיר בינינו אבל אני מבינה מהשיחה שלהם שזה הבוס שלו כי
הוא אומר לאורי שמחר בבוקר ירסס ברפת וישים מלכודות לעכברושים
ואורי מחייך אליו בביישנות כשהקרח טופח לו על הלחיים וקורץ
לי.

בתוך חדר האוכל דולק אור לבן וקר. אורי מושיט לי מגש ואני
עוברת אחריו בין המאכלים המונחים שורות שורות בתוך מכלי מתכת
עמוקים, מסדרת על הצלחת מעט גבינה לבנה וחביתה וכמה זיתים וסלט
ירקות ביד רועדת ממאמץ וכבדה ממשקלם של מבטים משוערים.
אנחנו מתיישבים ליד חלון ענק, שהשמש מתנוצצת בו ומחממת את
הפנים, בינינו על שולחן הפורמייקה מונחים להם בפשטות מלחייה
ופלפלייה, כלי לסוכר וכלי למפיות וקופסה מפלסטיק לקיסמים.
אני נועצת קיסם בין שיני וצובטת אותו עד שהוא נרטב ומתפורר ואז
אני לוקחת עוד קיסם. אורי אוכל בתיאבון.
מדי פעם עוצר מישהו ליד השולחן שלנו, מדבר עם אורי ושולח אליי
מבטים נחבאים או גלויים. אני מחזירה מבט מטובל בחיוך עדין,
רוצה לעשות רושם טוב.
בחור גוצי ושעיר ניגש אליי "אני יכול לקבל סיגריה בבקשה?" הוא
שואל.  
"בבקשה" אני עונה ומושיטה לו את החפיסה.
"למה אתה לא מכיר לי את החברה שלך?" הוא פונה לאורי, כולו
מחויך ולבבי.
אורי שותק, פניו אטומות.
"את נראית נחמדה מאוד," ממשיך הגוצי ופוזל לכיוון של אורי,
"אני מקווה שנראה אותך פה הרבה."
כשהוא מתרחק אורי מתחיל לצחוק "גבע תמיד דוחף את האף שלו", הוא
אומר, "זה קיבוצניק טיפוסי."

בחוץ בוער. גלי חום שטים באוויר האדום, העומד. הגופייה שלי
מחזירה קימורי אור, אני לא לובשת חזייה. אורי מלטף אותי דרך
הבד המבריק "את חמודה בגופייה הזאת" הוא אומר ואני מחייכת לתוך
עצמי .
אני מזכירה לאורי שצריך סיגריות. "בטח לאימא שלי יש טיים, אפשר
ללכת לחנות שלה."
"מעולה, בא לי טיים" אני אומרת, אפילו שאני בדרך כלל שונאת.

אנחנו יורדים מדרגה ומתכופפים כדי להיכנס בדלת עץ הצבועה לבן.
פעמוני חימר יורדים מהתקרה מיטלטלים ומצלצלים ברכות ותיירים עם
כובעים מבד ופנים בוורוד עז, מדברים בשפה לא מובנת, קולותיהם
נשמעים בחלל כמנגינת רקע קלה ועליזה. הם מטיילים ובוחנים את
התכשיטים.
"כל כך הרבה דברים יפים יש כאן", אני אומרת ללני ומחליקה על כף
היד צמידים מכסף משובצים באבנים ירוקות וכחולות "איך אפשר
להחליט מה לקנות?"
מאחת הקופסאות קורצת אלי טבעת קטנה, פיתולי כסף וזהב, מצמיתה
את עיניי, אני עונדת אותה על הזרת. "היא מקסימה. כמה היא
עולה?" אני שואלת, מוכנה לשלם כל מחיר שתאמר.
"היא עולה מאתיים שקל", לני לוחשת לי "זאת עבודת יד, אבל אני
אתן לך אותה במתנה."
"באמת?" אני קופצת, מתאפקת לא לחבק אותה "תודה! תודה!"
"אימא, יש לך סיגריות?" אורי קוטע את מפגן השמחה.
"אני חושבת שכן." לני מוציאה תיק עור ישן מתחת לדוכן, מחטטת
בתוכו ומושיטה לי קופסה של טיים.
"מה ישאר לך?" אני שואלת.
"קחו, קחו יש לי עוד" היא הודפת את הקופסא לידי.

כל הדרך לחדר של אורי אני מחייכת לטבעת החדשה שלי והיא מחייכת
אליי בחזרה.  
"היא באמת מקסימה, הטבעת. נכון?"
אורי מתעלם מכף היד הנעוצה בפניו "את ואימא שלך קרובות?" הוא
שואל.
"מאוד. היא החברה הכי טובה שלי, אף אחד בחיים לא יאהב אותי
כמוה."
"אני לא מצליח להבין", הפנים של אורי מתכווצות "איך זה שגדלת
עם שני הורים שאוהבים אותך ויצאת כזאת מתוסבכת? כשנפגשנו חשבתי
שאת עצמאית, אבל את תלותית כמוני, אולי אפילו יותר."
בועות עונג זעירות מתפוצצות לי מתחת לעור. נעים לי שאורי קושר
אותי אליו בחוטים של דמיון, נעים לי איך שהוא מדבר אליי לאט,
כמו לילדה.
"את מחפשת מישהו להישען עליו", הוא אומר "שיטפל בך ויחליט מה
טוב בשבילך אבל תשלמי על זה מחיר כבד. למה את חושבת שאני חייב
לנסוע מכאן? אני הייתי בדיוק כמוך, תמיד תלוי במישהי שתספק לי
את מה שאני צריך. גם עכשיו אני כל הזמן נלחם בעצמי, לא להישאב
בחזרה לנוחות המסרסת של הקיבוץ. הגיע הזמן שגם את תפסיקי
לינוק."
אני מדמיינת את אורי ואותי יונקים משדיים לבנים ענקיים וחושבת
על השדיים הקטנים והביישניים שלי, שרק לו נתתי לראות. אל תיסע,
אני רוצה להגיד לו, אולי אתה חושב שאתה כבר גדול ויכול להסתדר
לבד, אבל אתה טועה, אתה בסך הכול ילד קטן ויהיה לך נורא קשה
ומסובך בעולם של המבוגרים. זה לא בשבילנו, בוא ונמשיך לשחק
במשחק שלנו.
"רוצה קפה?" אני שואלת ומתכוננת לקום אבל הקול של אורי עוצר
אותי "את חושבת שאני סתם מבלבל לך את המוח, שאני לא יכול
להסתדר בעצמי. את חושבת שאני פשוט לא מסוגל!" האישונים שלו
יורקים עלי רסיסי תוכחה ואין לי מה לענות להם, עדיף לשתוק, אני
חושבת, עדיף להתקפל ולהידחק בפינה לפני שיפענח עוד סימנים
מרשיעים.
"את חושבת שלאימא שלי אכפת ממני בגלל שהיא מסדרת לי את החדר או
מביאה לי אוכל מהחדר אוכל? לא אכפת לה בכלל ועל אבא שלי אין מה
לדבר, הוא לא סובל אותי. הוא מנהל את המפעל בקיבוץ, איש חשוב.
את יודעת איך הוא עשה לי את המוות? את יודעת מה זה היה בשבילו
שיצא לו בן כמוני? הוא לא יודע מה לעשות איתי."
אורי קם בבת אחת, מתרוצץ סביב הספה, הופך כריות, רוכן מתחת
לשולחן. "תנסי להבין דבר אחד", הוא כמעט צועק "אני בניגוד
אלייך לא פותח את הפה וטונה של חום ותשומת לב נשפכים עליי. אני
צריך לרדוף אחריהם, לסחוט אהבה בכוח."
"מה אתה מחפש שם?" אני שואלת.
אורי נעמד מולי פרוע ומתנשף, "את לא רוצה להיות חברה של אפס,
נכון?!"
פתאום אני מבינה. "הכובע על המקרר", אני אומרת בשקט "אתה יכול
ללכת אם אתה רוצה, זו החלטה שלך, אבל אל תאשים אותי. אני אוהבת
אותך, לא יעזור לך כלום."
המבט של אורי תלוי בי עגול. הגוף המתוח נרפה.  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא, אני רוצה
פרוקופייב!




-העמותה לעידוד
ההכרה
בפרוקופייב


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/7/02 22:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאלה ליין בלייר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה