אין לי מושג מה קרה לי בשבועות האחרונים.
אני מרגיש שזנחתי את האידיאולוגיה שלי של הרעיון
"קופי מלחמה" ואיבדתי משהוא חשוב מאוד - השראה.

לפני חודש אחד בשם הילה (שחושבת שהיא עדיין ידידה שלי)
התקשרה אלי בטעות ושאלה אותי איפה אני אז עניתי לה
שאני בבסיס והיא הייתה בהלם והזכירה לי כמה הייתי (ועדיין)
נגד הצבא.
אחרי השיחה ישבתי לבד ונזכרתי בתקופת בית הספר
כשהייתי מקשיב ללהקות כמו:
Tura Satana, Cradle of Filth, Marilyn manson
(אני עדיין מקשיב להם ועוד אחרים...)
ומסתובב עם ניטים, אלכוהול והמון חתכים ודם ביחד עם
סלאבה (סלאבה דד) ועוד חברים ועושים דברים שמעצבנים
אנשים ולפעמים מצלמים את הדברים בווידאו.

אני זוכר גם בתקופה הזו שעבדתי על הקמת קבוצת פריצות
לא חוקית עם אנשים מכל העולם (קבוצה שעדיין קיימת ובגלל
אפשרות לבעיות משפטיות אני לא הולך לכתוב עליה)
ואני גם זוכר שבאותה שנה התחלתי לכתוב ולהלחין שירים
(משנת 1997) ואת האידיאולוגיה שהייתה לי ("קופי מלחמה"
גם כן משנת 97) ואת הביקורות החברתיות שהיו לי כנגד
החברה, המדיות השונות ובמיוחד נגד תרבות הפופ
וחברת השפע.

אחרי שנזכרתי מחדש בתקופה הזו הצטערתי שנטשתי את
הבמה שלמרות הצינזור של העורכים זה עדיין מקום טוב
כדי להציג רעיונות שונים ולקבל תגיבות.
(זה לא נסיון ללקק לעורכים בבמה - שימצצו לי)

לאחר שבוע של מחשבות עמוקות החלטתי לחזור לבמה ולמה
שהייתי מקודם רק יותר עצבני, אלים, מפחיד,פחות מצונזר
ויותר חכם (עם נסיון של למידה מטעויות)

אז ניקיתי את האבק מהניטים והוצאתי את החולצות הקרועות
מהארון וחזרתי לאידיאולוגיה הישנה והאהובה  עלי.
אז בזמן שאני כותב את הסיפור / ביוגרפיה הזה אני מקשיב
לדיסקים של Tura Satana & Jack off Jill

ואני חוגג בכל יום שישי אחרון לפני סוף חודש ב"מופע הקולנוע
של רוקי" בקולנוע כוכב ברמת השרון (סוקולוב 95 בשעה 12 בלילה)
(פרסומת:-)

(זו ההזדמנות היחידה שלכם לפגוש אותי)

ובכלל ההשראה שלי חזרה ואני נהנה מכל רגע.